מעבר לעדשת המצלמה שלו נושא אותנו אורי גרשט למסע אל מחוזות של היקסמות. העבודות שלו מטלטלות באמיתות הפילוסופיות שצפונות בהם. דימויים של טבע דומם, תיאורי נוף בין מים ושמים, גנים ויערות, בין העין המתבוננת, הטבע הצומח והפורח, בין מציאות ואשליה, ובין השתקפויות של יופי בנוף ובחלונות המחשבה.

פרחי האיריס והדובדבן, עצים וצמחים בטבע, מוגשים לצופה מכמה נקודות מבט: בתנועה ובמנוחה, בשיא פריחתם, ורגע אחרי התפוגגות הקיום שלהם כיחידה אורגנית אחת. בצילומי תקריב של עלעלי הפרחים שנשרו, בזר אירוסים מעוצב בסגנון יפני בחלל מלאכותי שמסביבו נוטפות טיפות מים כאשד שהולך ומתגבר, ובצילומי נוף פתוח בין אדמה, מים ושמים, ואינסוף השתקפויות של צמחים או יער בשלכת.

הסיור בחללים האינטימיים של התערוכה הוא כמו ריקוד מיסטי שנע בין סמלי היופי והשתקפויותיהם, בין המשמעויות ובין התחושות שמעלים הרגעים שהוקפאו בעדשת מצלמות הסטילס והווידיאו.

המבקר בתערוכה נקלע לחוויה מענגת ומרחיבת תודעה. תוך כדי התבוננות בדימויים נחשפות  שכבות אינטרטסטואליות ממעמקים. תוך כדי הליכה עולה ומתרחשת מדיטציה פילוסופית על משמעוית היש והאין, הקיום וההתכלות והגבול הדק ביניהם.

העצב המתוק:  שבריריות החיים ויופיו של המוות

אוצרת התערוכה שיר מלר-ימגוצ'י מצליחה ליצור בתערוכה חווייה רבת רבדים של מלנכוליה מודעת על מוות ידוע מראש, על החיים שנשברים בהתפוצצות, או נגדעים באיבחת פצצות אטום, או בריחוף מיסטי ואוורירי של נשירת העלעלים מפרחי הדובדבן.

בפריים אחד מכשף בצילום האירוסים, שעוצבו באמנות האיקבנה על ידי אמנית יפנית, לוכדת מצלמת הסטילס רגע שזורם בזמן ומקפיאה אותו בתוך הוואזה.  אך בו ברגע מצלמת הווידיאו מתעדת את הזמן שזורם בהשתקפות של הפרחים, והדימוי המתנועע שלהם בתוך אדוות המים הזורמות מתחת לוואזה. ברגע אחד ידע גרשט לאחד בין תנועה ומנוחה. עקרונות פיזיקליים. הוא חושף את התנועה שמודדים בקטגוריות של מרחק וזמן, ובין הזמן הנצחי האוניברסלי שאינו בר מדידה. אינסוף כולל כל שאין בו מקום למושגים אנושיים של חיים או מוות.

אירוסים:

ביטויים של יופי עוצר נשימה? או חוויה אינטרטקסטואלית רבת רבדים

התערוכה המרהיבה הזאת עולה על גדותיה בעושר אינסופי של הדהודים לסגנונות וזרמים בתולדות האמנות, על הסימבוליקה העמוקה של הפרחים בתרבויות השונות שהתפתחו בתרבויות המזרח והמערב.

החלל הראשון בתערוכה מוקדש לפרחי האירוס. האירוסים כפרח יפני שמופיע כבר בספרות היפנית הקדומה. ב"סיפורי איסה" והתפשט ונטמע בסוגי היצירה, האמנות והתרבות החזותית לסוגיה ביפן.

מוטיב האירוס המלכותי האהוב ביפן מופיע גם על בדי קימונו, על פרגודים, על כלי לכה ועוד. גם בתחום אמנות עיצוב הפרחים הידועה בשם איקבנה, מייחדים מקום של כבוד לפרח האירוס בתרבות היפנית.  פרחי ה- Kakitsubata, האירוסים שצומחים הן בבריכות מים והן על האדמה ביפן, זכו למקום של כבוד בשירה היפנית הקדומה, ואפילו במחזות נו.

סיפור חוויית ההתפעמות של אריווארה נו נאריהירה Ariwara no Narihira, גיבור היצירה הספרותית הקדומה "סיפורי איסה" בעת ששכב ליד בריכת האירוסים על גשר שמונת הגשרים המתפצלים, זכה לתיאורים רבים בציור, החל מאוגטה קורין אבי אסכולת רימפה, עבור דרך סאקאיי הויטצו, כמו גם בסיפורי העולם הצף בהדפסי העץ של תקופת אדו וכלה באמנות יפנית עכשווית.

גיבור הפואמה "סיפורי איסה", חיבר את היצירה הספרותית הזאת במהלך מסעו מקיוטו אל המזרח. ובשירתו הוא מתאר את התפעמותו מיופיו של גשר יאצוהאשי  Yatsuhashi bridge, הגשר עם שמונת הגשרים המתפצלים, בצורת זיג זג, שנפוץ בגנים היפניים, שמתחתיו במי הביצה ומסביבו על גדות הנהר פורחים אירוסים מרהיבים.

הוא מתאר את האירוסים שמזכירים לו את אשתו האהובה שנשארה בקיוטו. ברגע של התבשמות מיופיים של האירוסים הוא מרגיש כמו נשאב אל חווייה ביתית חמימה ומוכרת. כאילו גופו נעטף בתוך בגד ישן ואהוב לאחר שלבש אותו תקופה ארוכה. האירוסים מעלים בו העלו בו געגועים לאשתו היפה. ניריהרה משתמש בחמש הברות של המילה איריס “ka-ki-tsu-ba-ta,”  בתחילת כל שורה בפואמה הזאת.

מאוחר יותר, השיר הזה על האירוסים שנכלל בקובץ "סיפורי איסה" שנכתבו בתקופת היאן, היווה מקור השראה לציורים המרהיבים של אוגאטה קורין שצייר בסגנון מופשט על הפרגודים היפהפיים בכחול עז שהפיק מפיגמנט של לפיס לאזולי על רקע עלי זהב. בהמשך, נראה שהאירוסים האלה של קורין גם מפעפעים לתרבות המערבית.

וכך כותבת שיר מלר ימגוצ'י על עבודות האירוסים, המצולמים בווידיאו ומוקרנים בחלל החשוך שממנו מתחיל הסיור בתערוכה.

"אמנויות עיצוב הגנים ושזירת הפרחים (איקבנה) ביפן מגלמות הערצה מיתית לטבע לצד רצון כמוס להשקיט את האיום המתמיד הטמון בו באמצעות עולם מוקטן, המייצג הרמוניה בין האדם, האדמה והשמים. עבודות הווידיאו החדשות שנוצרו במיוחד לתערוכה זו הן פרי שיתוף פעולה עם אמנית איקבנה יפנית, ריי דיי (Day Rie), ונדמה כי גם הן – בדומה לצילום – מקפיאות רגע חד-פעמי. פרחי האירוס היפני, הגדלים במים, פורחים במשך ימים ספורים בלבד, והאתגר היה לצלם אותם בשיא פריחתם. שזירתם (בסגנון אִיקֵנוֹבּוֹ), יצרה מבנה מרשים, המזדקר אל עבר השמים ומייצג את היקום ואת יופיו. מצלמתו של גרשט נעה חליפות בין הפרחים לבין בבואתם. מתוך הרקע השחור מזדהרות טיפות גשם, ההולך ומתגבר בהילוך אִטי, ומערבלות את השתקפותם. היעלמות הפרחים והופעתם לסירוגין יוצרת מראה מהפנט, המפוגג את ממשות קיומם. גרשט משהה את רגע הפריחה, כמו מפקיע אותו אל מחוץ לתנועת הזמן. בד בבד, טפטוף הגשם מזכיר לפרחים שנקטפו את מקור חיוניותם".

במקביל למקורות ההשראה היפניים, התערוכה של גרשט גם מהדהדת לדימויי אירוסים בולטים באמנות המערבית. החל מן האירוסים בוואזה של וינסנט ואן גוך, שאולי קיבלו השראה מציוריו של אוגטה קורין וקייסאי הויטסו, ועד לאירוס הכחול וסידרת האירוסים האירוטיים של ג'ורגי'ה אוקיף.

במבט אינטרטקסטואלי, של הדיאלוג בין מזרח ומערב, האירוסים היפהפיים של גרשט, מזכירים את האירוטיקה החושנית של הפרחים של ג׳ורג׳יה אוקיף, שמתארת את הפרחים בציורי תקריב כוואגינות פעורות, או את הציור שחולל שערוריה "מקור העולם" L’Origin du Mond  של גוסטב קורבה שהיום תלוי אחר כבוד במוזיאון האורסיי.

פרחי הדובדבן: הפואטיקה והפוליטיקה של היופי

 פצצות מוות חיות? או ייצוגים של לאומיות יפנית דרך הבושידו?

בעוד שפריחת הדובדבן ה"סאקורה", הפכה להיות הסמל הלאומי של יפן, וה"האנאמי", הצפיה בענני הפרחים בחודשי האביב, היא ריטואל קדוש ועממי של דת השינטו, במלחמת העולם השניה מקבלת פריחת הדובדבן משמעות חדשה. טייסי קרב צעירים וחסרי נסיון נשלחים למשימת הקרב האחרונה שלהם עם ענף עץ דובדבן בתא הטייס, ובמטוסים שעוטרו בפרח דובדבן.

ה"קאמיקזה", הלא היא רוח האלים, הפך לכינוי לטייסים המתאבדים שהתפוצצו על אוניות הקרב של הצי האמריקאי שתקפו את יפן. מעבר לסימבוליקה הפואטית הידועה המחברת בין פריחת הדובדבן לארעיות החיים, ושבריריות הקיום, מקבל פרח הדובדבן גם משמעות פוליטית של גבורה לאומית, של הטייסים שטסו אל מותם, וסיימו את חייהם בהתפוצצות על אוניות הקרב של האוייב.  הגיבורים היפניים שהקריבו את חייהם על מזבח האומה.

נראה שההתאבדות ביפן היא ערך מקודש ורומנטי,  בהשראת ערכי הסמוראים המתוארים בספר האגקורה.  כת הלוחמים שנולדים כדי למות בדרך ה"ספוקו"  (התאבדות דרך ריטוש הבטן – הארה קירי) למען הדאימיו שלהם.   צילומים דוקומנטריים רבים מתעדים את אהובותיהם של הטייסים שנפרדות מהם לשלום, רגע לפני עלייתם למשימתם האחרונה וענפי עץ דובדבן בידיהן.

התאבדות נתפסה בעבר ביפן כמעשה הרואי ורומנטי שבו ערך הנאמנות – לאמנות, לאהבה, לשליט – הוא גבוה יותר מערך החיים. בתרבות היפנית המסורתית התאבדויות היו נפוצות מאוד, ולמעשה עד היום אחוז ההתאבדויות ביפן הוא בין הגבוהים בעולם. אנשים התאבדו בשל אהבות אסורות, ו'פואמות מוות', שירים שנכתבים במיוחד לפני אקט ההתאבדות, הן חלק מרכזי בתרבות.

הסיבה ההיסטורית לתפיסת ההתאבדות כאקט הרואי אצל היפנים נעוצה ב"דרך הבושידו" . זהו אתוס הסמוראים, מעמד הלוחמים שהיה קיים עד 1877.  "הדרך של הסמוראי היא מאניה למוות. אף אחד לא יכול להגיע לגדולה בהלך רוח נורמלי. בדרך של הסמוראי תמיד יש עודף של נאמנות ודבקות במטרה". מילים אלו אמר הסופר והסמוראי יאמאמוטו צונטומו במאה ה-18, והן התפרסמו בספר "ההאגקורה – ספר הסמוראי". דורות של יפנים שדרך הסמוראי היתה דרכם, גדלו על ספר זה.

איור פרח הדובדבן על מטוס הקרב של טייסי הקמיקזה היפניים, שהתפוצצו על אניות האויב האמריקאיות במלחמת העולם השניה. פרח הדובדבן כסמל לאומי שמעודד את הטייסים בטיסתם האחרונה.

עוד כותבת שיר מלר ימגוצ'י: "באביב 2010 ערך גרשט מסע בעקבות פריחת עצי הדובדבן, שניטעו בהירושימה לאחר ההפצצה האטומית ובאתרי הנצחה שונים בטוקיו לזכר טייסי הקרב המתאבדים (קמיקזה), שהדובדבן היה סמל לחייהם הקצרים. במסגרת הסדרה "מרדף אחר המזל הטוב" צילם בהירושימה עלי כותרת של פרחי דובדבן, כשהם נושרים על הנהר החשוך ומכסים במרבד לבן גם את האדמה הנגועה, כמו מנסים להשכיח את אחת הטראומות הגדולות ביותר שידעה האנושות".

יערות העד וגני הזן כגני הזמן

 תהליכי פריחה וקמילה כמעגל החיים והמוות

"המונח הבודהיסטי מוֹנוֹ נוֹ אַוַוארֵה  משמעו תוגת הקיום, עצב שיש בו השלמה עם ארעיותם של החיים, עם תהליכי פריחה וקמילה. תחושה זו מהדהדת גם בסדרה נוספת, העולם הצף, שצילם גרשט ביפן ב-2015, ובה התמקד בגני הזן, שנועדו להתבוננות מדיטטיבית שקטה. תצלומי השתקפויות, הממוססות את הגבול שבין מים לשמים ובין הקיום המוחשי לעולם הווירטואלי, משהים את המבט בהרהור מתמשך על טבעה של המציאות הנראית לעין". כך כותבת האוצרת, כשהיא גם מכוונת להלך הרוח המיסטי שעוטף את המבקרים בתערוכה.

ה"טבע הדומם" , nature mort, הסוגה האמנותית, הופך לטבע חי. באמצעות עדשת המצלמה, האובייקטים המצולמים, מתעוררים לתחיה כל פעם מחדש. הקיום שלהם אינו מצטמצם רק לרגע הצילום שמקפיא אותם, ומנתק אותם מן הזמן הזורם. אלא בכל פעם כשנוחת עליהם המבט של המתבונן שמתמקד באיכויתיהם החזותיות, החושניות, והפתייניות של הפרחים, הם נוצרים מחדש.

נושא הפרחים בתערוכה של גרשט מרפרר גם אל המשמעות הבוטנית של הפרחים כאברי הרביה של הצמחים בטבע, וכמולידי חיים. בשיא פריחתם וחיוניותם ומשמעויותיהם התרבותיות, הם כבר צופנים בתוכם את רגע המוות המתקרב, ומבשרים את רגעי הכליון. ובבוא העת ישמשו הפרחים כזר ניחומים על קברי המתים בדרכם אל העולם הבא.

גרשט בוחן את מדיום הצילום כמושא מחשבה פילוסופי שבין אונטולוגיה – תורת היש, לבין האפיסטמולוגיה – תורת ההכרה. באמצעות התערבות טכנולוגית הוא מוסיף למציאות רבדים מלאכותיים ודמיוניים, ויוצרת מציאות רבודה ורבת פנים שמשלבת בין קיום ריאלי עם פיקציה שנחווה כמציאות.  אופני קיום ממשיים ווירטואליים, אנלוגיים ודיגטליים, פנטסיה ודמיון מתערבבים. הדימויים שנלכדו בעדשת המצלמה או נוצרו באופן דיגיטלי מותחים את גבולות התודעה והדמיון.

צילומי הווידיאו שלו מתעדים התרחשות מתעתעת חושים.  את הסרטונים של עיצובי האיקבנה של האירוסים הכחולים והצהובים הבוקעים מתוך מרחב שחור מלווה מוסיקה חרישית ודרמטית שיוצרת אפקט קולנועי ששמתרחש בזמן כאן ועכשיו, ויוצרת איזו סביבה אימרסיבית שעוטפת את הגוף של המבקרים בתערוכה, וחוויית  חדר בריחה אל יקום מקביל, בתוך החשיכה הסמיכה של הגלריה, תוך התנתקות מן המציאות הפסטורלית מסביב המוזיאון בתוך החיק הירוק והרגוע של עמק יזרעאל, מתחת להרי הגלבוע.

ההתרחשות הקוסמית האינטימית הזאת של הדרמה בעולם הפרחים שואבת אל תוכה את התודעה של המתהלכים בגלריה. באפקטיביות פסיכולוגית כאילו היה זה סרט מתח, מרתק שאתה עוקב בסקרנות אחר התפתחות העלילה שלו. בנשימה עצורה צופים במה יעלה בגורלם של האירוסים היפהפהיים שנשטפים באשדות של המים המתנפצים עליהם. מראה מרהיב של אמנות הפרחים שפורחים בוואזה ובבואתם משתקפת במים. תנועה ומנוחה בפריים אחד . והאירוסים מתנועעים תחת טיפות הגשם שנוחתות עליהם, שהופכות לאשד מים מתנפץ מוקרנים בשלושה סרטוני ענק המוקרנים בחלל הגלריה השחור…

זוהי חוויה עוצמתית של תנועת המבקר בתערוכה, שמתהלך בין המעברים בחללי התצוגה במוזיאון.  יציאה מן הרחם החשוך, החם והאינטימי של הגלריה הראשונה בכניסה לתערוכה, עם עבודות הווידיאו של האירוסים, אל  האור המסנוור של הגלריה הפתוחה לחוץ מכניסה את אור היום ואת הפטיו של המוזיאון פנימה. על הקירות בחלל הבא פריחת הדובדבן. החלל הזה נשטף באור ובמראות שנכנסים פנימה דרך קיר הזכוכית השקוף. החוץ הופך להיות חלק מן ההתרחשות.  השמים והעננים, צמרות העצים הירוקים הניבטים מעבר לקירות האגף השני של המוזיאון. שם התערוכה " העולם הצף" המודפס באותיות שחורות על קיר הזכוכית השקוף, מקבל מימד סוריאליסטי במעבר הזה …

כל אלה יחד יוצרים חוויה רבת רבדים וחיבורים בין הטבע של קיבוץ הזורע הנשקף מעבר לחלון הגלריה השקוף, לבין הפרחים ועלעלי הדובדבן החלומיים שמתעופפים ברוח  שצולמו בהירושימה.

אורי גרשט מדבר אלינו בפרחים

מרפרר על אהבה ומוות

הכל זורם באוקיאנוס הדימויים ובנהר של הירקליטוס

מציורים הולנדיים, ואן גוך, ג'ורג'יה אוקיף ופרידה קאלו

“אני מציירת את הפרחים כדי שלא ימותו" –  אמרה הציירת המקסיקנית פרידה קאלו. ואילו אורי גרשט מדבר אלינו בפרחים, בעצים, וצמחים, ונוגע בחיים , במוות , בטראומה ובכאב. בנופים החלומיים שהוא לוכד בין מים לשמיים, הוא פורץ את הסופיות הקיומית של האדם, ואת תוגת מותו. הוא נושא אותנו ברגע ההתבוננות בצילום אל מחוזות האינסוף, אל קיום טראנסנדנטי של נצחיות הנפש וגאולתה דרך האמנות.

דרך אמנות הצילום, שמקפיאה את הרגע, ומנציחה את ההוויה, הוא מאחד בו בזמן בין קיום סופי ובר חלוף לבין קיום אינסופי ונצחי. מאחד בין הנצח ובין הזמן הנוקף שנמדד בשניות, בדקות, בשעות, בימים והחודשים החולפים שמצויינים בשעון ולוח השנה .

ואולי אין כמו הפרחים לייצג הדהוד של ההגות הניהיליסטית שלבקהלת  ב"שקר החן והבל היופי"… , עוד ביטוי למוסר סגפני ופילוסופיה שמתבוננת אל הנצח האינסופי בעיניים. דרך הפרחים אנו למדים על טבעו של הקיום. שבעצם הכל חולף , הכל זמני, יופיו של הפרח, ויופיה של האישה , כמו גם החיים עצמם שנדונו מראש לכליה ואבדון ברצף ההתרחשויות האינסופי של היקום.

ולא רק הנהר של הירקליטוס אינו נשאר אותו הנהר, ואינך יכול "לטבול פעמיים באותו הנהר", כי בכל רגע הוא משתנה, והופך לנהר אחר, אלא גם האדם המתבונן ביצירות בתערוכה, ומשוטט בין הדימויים…

ב"עולם הצף" בגלריות של מוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע, מתרחש הנס הזה.  הכל זורם . Panta Rei.  כמו בנהר של הירקליטוס. אבל כאן הזרימה היא בשקט האסתטי, ביופיים האמיתי והמטאפורי של הפרחים, ההשתקפויות במים, שנשזרת עם המשמעויות הבנאליות והסימבוליות של הדימויים ונפרמת בו בזמן.

ריקוד של מוות: ואניטס, ממנטו מורי, מוֹנוֹ נוֹ אַוַוארֵה, דאנס מאקבר

 המוות נוכח בשלוש הסדרות של גרשט בשיא הפריחה של האירוסים, בפריחת הדובדבן, שצילם בהירושימה, וריקוד המוות המכשף של העלעלים הנושרים לאיטם ברוח, וכמו פתיתי שלג, נושרים באיטיות אל פני האדמה ומכסים אותה במרוודים וורודים ולבנים, או ממשיכים לזרום בתנועה ענוגה יחד עם מי הנהר. המוות גם נוכח  בצילומי העצים בשלכת, בשיר שלכת אדומה של הטבע בסתיו… בצילומי נופים מרהיבים בגווני אדום, כתום, צהוב, סגול, ובורדו.  רגע לפני שיפרדו העלים מן העצים, ויכסו את פני האדמה לקראת עונת החורף.

בניגוד לאווירה השקטה ואפקט הרוגע, השלווה לכאורה שמשרים צילומי הפרחים, מבעד לחזות המרהיבה מסתתרת דרמה אקזיסטנציאלית. גרשט יוצק בעדינות את היופי השקט של המוות בכפיות קטנות אל התודעה באמצעות תיאטרון המחול של הטבע.

דרך הסיפור היפהפה של מחזור חיי הפרח בזמן, התפרקות מרכיבי הפרח והצמחים, ותהליכי כליה והתאיינות, שהופכים אותם לדוממים. ל-Nature Mort. הוא מפרק לרסיסים שאריות של חומר שפעם היו ישות אורגנית אחת, וייצגו את מה שהיה לסמל היופי, הפרח השלם בשיא פריחתו.  וכמובן שהפרח, הוא מטאפורה לחיים עצמם…

המטוס הקרב היפני ועליו עיטור פרח הדובדבן כסמל לאומי, שנועד לטייסי הקמיקזה במשימת ההתאבדות האחרונה שלהם למען המולדת במלחמת העולם השניה.זהו הדאנס מאקאבר Dance Macabre של הטבע. הצילום של גרשט מאחד, ממזג ומקפל בתוכו כל כך הרבה מחשבות על צילום ומחשבות על מוות בתולדות ההגות והאמנות. על הריקוד האחרון בחיים לעבר המוות, האלגוריה שזכתה לפופולריות בשלהי ימי הביניים.

ואניטס, פיליפ דה שאמפיין, 1671, מוזיאון הלובר, פריז. טבע דומם המצומצם לשלוש מהויות: פרח, גולגולת ושעון החול המסמל את הזמן .

הנאת האינטרטקסטואליות:

מאפלטון ואריסטו ועד לג'וליה קריסטבה והדקונסטרוקציה של ז'אק דרידה

 ההשראה הגלויה והבולטת לנושא התערוכה מגיעה מתרבות יפן. החל בשם התערוכה "העולם הצף", הכינוי לסגנון הדפסי העץ היפניים האוקיו-אה מתקופת אדו, וממשיך דרך אמנות שזירת הפרחים היפנית, ועיצובי האיקבנה של האירוסים. גרשט מביא את פריחת הדובדבן שצולמה בהירושימה, וצילומי בריכות הלוטוסים שקמלו שמהדהדים את הפרח שממנו נולד הבודהא, אשר מעוררים קונוטציות של מקדשים בודהיסטיים. צילומים יפהפיים של עצים בשלכת שמשתקפים במים ביערות או בגנים יפניים, מוסיפים לחוויית התעתוע והריחוף בין העולמות.

"התפרקות הדימוי המצולם ביצירותיו מדגישה את טבעה השברירי של המציאות. תצלומי הנוף של גרשט ניחנים בעדינות וביופי ציוריים, אך בד בבד מבקשים לגעת בגבולות הכאב. לעתים קרובות הוא עוסק באירועים היסטוריים טראומטיים, שהנוף היה להם עֵד, והם נעלמו מעל פני האדמה, כמו מעולם לא התרחשו. גם עבודות הווידאו ותצלומי אגרטלי הפרחים התמימים-למראה, שיצר בעקבות ציורי טבע דומם מהמאה ה-17, מתאפיינים בשקט טעון, בציפייה ממושכת, עד שפיצוץ בלתי צפוי קורע באחת את הדממה ומעיף רסיסים לכל עבר. " (מתוך הטקסט המוזיאלי לתערוכה)

"העולם הצף"  – התערוכה עוצרת הנשימה הזאת, רווייה בעושר אינסופי של רפרורים אל טקסטים הגותיים, ובהדהודים לסגנונות וזרמים בתולדות האמנות, וסימבוליקה של הפרחים בתרבויות השונות שהוא מושפע מהן בין מזרח למערב.

הצילום של גרשט, מערבב בדימויים שלו מציאות והשתקפות. בדרכו הוא מחזיר אותנו למערה של אפלטון עם עולם הצללים שהינו רק הבבואה של האידיאות הנצחיות. ועם בני האדם הכלואים באילוזיה שלהם כאילו הם מצויים בעולם האמיתי. ולא ברור כאן מה מציאותי יותר?… האובייקטים, הפרחים המצולמים? או ההשתקפות שלהם במים המתנועעים?…

דרך יופיים המצמית של הפרחים, דרך הצבעוניות המכשפת, והצורות החזותיות מכמירות הלב שהטבע והתרבות יצרו, נושא אותנו גרשט למסע בנתיבי מלחמה וזמן, מעיף אותנו לרקיעים שמיימיים של הנאה חושנית טהורה, ומשחרר אותנו לצלול לתהומות אל מחוזות של טראומה וזוועות אנושיות. אל זכרונות של מלחמה , הרס וחורבן שרק האדם יכול לחולל.

בתוך המתיקות השברירית של פריחת הדובדבן, העננים הלבנים והוורודים של עליו הנושרים ונישאים ברוח, מקודד ומוצפן רוע רצחני. מתוך הדממה של הטבע בוקעים ההדים האילמים של האכזריות הרצחנית שהפכה בני אדם וחיים אנושיים לאבק צהוב, אחרי ששככו תמרות העשן של פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונאגסאקי.

הערים שנהרסו עד היסוד, עולות מן האוב, דרך עלעלי הדובדבן שיוצאים במחול מיסטי בתום הפריחה. מדי שנה חוגגים היפנים את פסטיבל הסאקורה. ברחבי הפארקים הם נסחפים להלך רוח של התפעמות והשתאות מענני הפרחים בלבן ובוורוד, שמציפים ועוטפים את המרחב הציבורי בנופי יפן.

פריחת האביב שמוציאה את היפנים אל הטבע לנשום את היופי ולהנות , מזמנת להם גם רגעים של הירהור על חלופיות החיים.  תוך כדי פיקניקים המוניים וריטואל ה"האנאמי" הצפיה בפרחים הקטנים שנושרים ומדי שנה חוזרים ופורחים מחדש, ממלאים בני דת השינטו את הווייה והקיום המיוחדים שלהם ברגעים נדירים של התחברות לטבע.

צילומי הטבע ו"הטבע דומם" של גרשט מרחיבים את התודעה לעולמות טראנצנדנטיים

ומזמנים חוויית ריחוף בין מציאות לדמיון, מעבר לזמן ולמקום.

"כמו פריחתם ונשירתם של פרחי הדובדבן, אני מנסה לתפוס משהו שכבר נעלם"  אורי גרשט.

הסיור בתערוכה "העולם הצף" שואב את המבקרים להלך רוח מדיטטיבי, ומצליח להעיף את המבקרים לעולמות של יופי נשגב. דרך השקט ודרך השלווה וההתפעמות על יופיו של הטבע, מוביל גרשט גם למחוזות של טראומות ואכזריות אנושית.

"שלוש הסדרות, המוצגות בתערוכה לראשונה יחד, מבטאות את משיכתו של אורי גרשט לדיאלקטיקה רוויית הניגודים שבין יופי לכיליון בתרבות יפן". כך כותבת שיר מלר יאמגוצ'י אוצרת התערוכה בטקסט המוזיאלי שעל הקיר.

הדימויים של הפרחים בעבודות הווידיאו של האירוסים בחלל אחד, פריחת הדובדבן בחלל השני, וצילומי נוף מרהיבים ומסיתוריים של עצים וצמחים , מעבר לחווייה החזותית עוצרת הנשימה, מעורר מחשבות פילוסופיות על משמעות החיים, המוות, ואולי גם הישארות הנפש.

דרך הפרח, דרך היופי, דרך השקט והשלווה … והמסע אל דרך הבושידו

ים של משמעויות: בין אמיתות פילוסופיות לגאולת הנפש

 דרך הפרחים המצולמים בין אם בארץ השמש העולה, או בחלל הסטודיו באנגליה, אנחנו מובלים לתובנות פילוסופיות אוניברסליות. דרך היופי הרגעי והשברירי פתאום מבינים שהמושגים יופי, וזמן, הם המצאות מושגיות של בני אנוש. דרך הפרחים והצמחים שמדברים אלינו מעבר למסגרת התלויה על קיר המוזיאון, נוחתות עלינו התובנות האקזיסטנציאליות של האדם הסופי מול הטבע האינסופי: שהחיים כפי שאנו חווים אותם באופן סובייקטיבי,  וההיסטוריה האנושית הם למעשה חוליה אחת מיני רבות בשרשרת הקיום. מונאדה אחת סופית ומצומצמת בתוך ההוויה האינסופית של היקום .

עוצמתה של התערוכה שהיא מנפיקה נקודת מבט אחת , סובייקטיבית , שדרכה ניתן לחוות ולהתמזג עם היקום האינסופי. ואולי בדרך הזו, דרך יופיו של הפרח, הצליח גרשט לזקק כאן מעין תובנה חזותית, שמתקרבת לדרגת ההכרה השלישית באפיסטמולוגיה של ברוך שפינוזה שאותה הוא מכנה "אהבת אלוהים שכלית". Amor Intellectualis Dei

חי, צומח, דומם: הדהודים של נגיעות בחיים ובמוות. אוקיאנוס של אינטרטקסטאליות וים של משמעויות ברוחה של ג'וליה קריסטבה, יוצרים חיבורים מאלפים ומעלפים בין מזרח למערב. וכך הופך היפה לטוב.

בתום הסיור בתערוכה, יוצא המבקר שונה מזה שנכנס אליה. כמו טבל בנהר קדוש, טוהר, ונולד מחדש . הדרך בגלריות היתה מסע משנה תודעה. חוויית האמנות כחווייה מכוננת שמחוללת איזו טראנספורמציה מיסטית בנפשו של המתבונן.   אולי לחוויה המזוקקת הזאת נתכוון אריסטו בספר ה"פואטיקה" , כאשר דיבר על אפקט הקטרזיס, שאליו אמורה להוביל הטרגדיה היוונית . התהליך הנפשי של התרגשות מן המחזה הטראגי, או מן הטראומות האנושיות,  בסופו של דבר מוליד שלווה ורוגע נפשי.

האסתטיקה הצילומית המרהיבה בתערוכה מצליחה ליצוק קטרזיס אל העולם. כמו בטרגדיה היוונית מגשימים הצילומים של גרשט את המטרה הנשגבת של התיאטרון, במקרה שלנו תיאטרון הדימויים שבעולם הצף,  לזכך ולמרק את נפשו של האדם. או במונחים של אסכולת פרנקפורט במאה העשרים, תפקידה של האמנות לרפא את נפש האדם מתחלואיה.

אורי-גרשט, 2010 , Hanging-Sky, קמילה שקטה, שמים ומים, אור והשתקפויות, וזרימה שקטה של הנהר.  הצילום באדיבות מוזיאון וילפריד קיבוץ הזורע.

ולא רק הנהר של הירקליטוס אינו נשאר אותו הנהר, ואינך יכול "לטבול פעמיים באותו הנהר", כי בכל רגע הוא משתנה, והופך לנהר אחר, אלא גם האדם המתבונן ביצירות בתערוכה, ומשוטט בין הדימויים המצולמים של הפרחים והטבע ,  עובר חווייה רגשית ואינטלקטואלית של זרם התודעה. הוא זוכה לחסד המופלא של חווייה אסתטית דרך גבולות הקיום עדשת המצלמה של האמן המיישיר מבט אל המציאות ויוצר אותה מחדש .

בדרך נס, שלל כל הדימויים שצפים בחללי הגלריות ומציפים את התודעה הופכים יחד לעוצמה מטאפיזית שמציעה למבקרים גאולת נפש. תרפיה חזותית שמתחוללת כאן ועכשיו בין המרחב האסתטי לבין האתי-אקזיסטנציאליסטי.

אודות אורי גרשט

אורי גרשט אמן צילום ווידיאו נולד ב-1967 בתל אביב והוא חי ויוצר בלונדון ומשמש כפרופסור ב- University for  the Creative Arts in Rochester  בקנט, אנגליה.  עבודותיו מוצגות בגלריות ובמוזיאונים מובילים ברחבי העולם, ונכללות באוספים של חשובי המוזיאונים בעולם, כגון: מוזיאון גוגנהיים, ניו יורק, טייט מודרן וטייט בריטן, לונדון, הנשיונל גלרי לונדון, מוזיאון גטי, לוס אנג'לס, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון, מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית, מוזיאון ישראל, ירושלים, מוזיאון תל אביב ועוד.

אביו של גרשט היה אחד מבעלי קולנוע פריז אביב ומגיל צעיר ספג את נושא הצילום והקולנוע.  למד באוניברסיטת וסטמינסטר בלונדון שם קיבל תואר ראשון בצילום ווידאו (1992) ואחר כך בקולג' המלכותי לאמנות(Royal College of Art) בלונדון, שם סיים תואר שני בשנת 1995.

גרשט בוחן את גבולות הצילום, ומאתגר את מגבלותיו הטכנולוגיות, תוך שהוא נוגע בשאלות יסוד אודות תפיסה אופטית, תפיסת הזמן והיחס בין הדימוי הצילומי למציאות. מוטיב מרכזי בעבודתו הוא השילוב בין חורבן לאסתטיקה: הרס לצד יופי ולבלוב, או הרס עוצר נשימה.

גרשט זכה בפרס קונסטנטינר של מוזיאון תל אביב לצלם ישראלי ." נושאי הצילום שלו קשורים בדרך כלל להיבטים חברתיים, למהלכי תרבות ולמאורעות היסטוריים", כתבו השופטים בנימוקיהם למתן הפרס. "הוא עורך מסעות צילום שבהם הוא מתחקה אחר מסעות מן העבר הרחוק והקרוב ומתעד בעין בוחנת ורגישה את רשמיו מאותם אתרים ונופים שבמסע המשוחזר". לעיתים מצלם גרשט במסעותיו שרידים מאזורי אסון. בעבר צילם בסרייבו תוך התמקדות בסימני החורבן שנותרו בבוסניה, ובבתי ספר בלונדון שנבנו על חורבות בניינים שנהרסו במלחמת העולם השנייה.

בין תערוכותיו הבולטות בארץ ניתן למנות את תערוכת הצילום "Blaze" בגלריה נגא בספטמבר 2004. במרכז התמונה מופיע עץ זית ישן, בעל גזע מפותל. התצלומים היו שרופים, מטושטשים, כאילו נכוו בהבזק אור מכלה.

בסרט "היער" שהציג גרשט ב-2006 עוברת המצלמה משוטטות שלווה ביער להתרחשות חדה: אחד העצים נופל ברעש גדול, ושוב חזרה למצב השוטטות. הסרט מתייחס לאקציה שהתרחשה בכפר קוסוב באוקראינה בתקופתמלחמת העולם השניינ ומצולם שם. "רציתי להפוך את היער וההר לארכיטיפים, ליצור טשטוש כללי של נוף שכולל אובדן, נוסטלגיה וגם אין-סוף זיכרונות" תיאר גרשט.

בספטמבר 2008 הציג בתערוכת "רסיסי זמן" בגלריה נגא 3  עבודות ווידאו, שנראו כתמונות סטילס והיו מבוססות על ציוריטבע דומם . הסצנה הופרה בפתאומיות על ידי התרחשות דרמטית בהילוך איטי: קליע המבקע רימון, אגרטל פרחים מתפוצץ לרסיסים. יצירות אלה היו העבודה הראשונה שהוצגה בפרויקט אמנות בטיימס סקוור במרץ 2012 תחת השם "1 Big Bang".

✻✻✻

במקביל ל"העולם הצף" של גרשט,  מוצגת התערוכה "גן הריקות" של האמן היפני קוג'י יממוטו שהגיע  לארץ לראשונה לשהות אמן בקיבוץ הזורע, ואשר במהלכה יצר את עבודת המיצב המוצגת בתערוכה.  את התערוכות המפעימות אצרה שיר מלר ימגוצ'י במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע.

במהלך התערוכות הציבור מוזמן גם לסידרת ההרצאות "פילוסופיה ואסתטיקה של הטבע ביפן" עם ד״ר גליה דור. ההרצאות בסידרה –  על מהות הטבע וקדושתו ביפן, על דת השינטו וריטואלים עתיקים , על מושגי וואבי סאבי, ויופיו של הבלתי מושלם, המיוחדים לאסתטיקה היפנית, וכן על זן בודהיזם כתודעה וכדרך התבוננות בטבע – ייערכו בימי שישי בשעה 11:00.

 ✻ פריחה לרגע ✻

שיח גלריה עם אורי גרשט בתערוכה ׳העולם הצף׳ בהנחיית האוצרת שיר מלר-ימגוצ'י

יום שבת, 10/12/22 בשעה 12:00

 במסגרת השיח יתייחס גרשט לדרך שהובילה אותו ליפן, לעניין המתמשך שלו בפרחים בצילום ובוידאו ובמרחב שנפרש בין יופי וכאב. ההשתתפות בהרשמה מראש בלבד בקישור  https://bit.ly/3GZ12IH

התערוכה פתוחה ומוצגת במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע עד  ה- 28.2.2023

אודות מוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע

מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת מזרח אסיה שוכן בקיבוץ הזורע והינו אחד המוזיאונים הוותיקים בארץ. המוזיאון התבסס תחילה על אוספיו של וילפריד ישראל, אשר הוריש את אוספיו לקיבוץ, וכיום מציג פעילות מוזיאלית מגוונת הכוללת תערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית בזיקה למזרח.

קיבוץ הזורע, 3658100. שעות פתיחה: ימים ב' עד ו' (למעט יום ג'): 9:00-14:00, ימי ג': 12:00-17:00, שבתות וחגים: 10:00-14:00, ימי א' לביקור קבוצות בתיאום מראש. פרטים נוספים: http://www.wilfrid.org.il/