אם הציבור רוצה להבין איך ישראל שינתה את פניה ועד כמה משקרים את כולנו ועושים מאתנו צחוק- סעו לרחוב בלפור בירושלים. אתמול נסעתי לראות מקרוב אם אכן מתקיימים שיפוצים בבית בבלפור. הבית הרשמי של ראש הממשלה, ומצאתי בית עומד שומם שאין בו כל נפש חיה, הכל עומד במקום בדיוק כמו לפני שנתיים כאשר סיימתי את המחאה שלי בבלפור, וקיפלתי את אוהל המחאה שלי. התווכחתי לגלות שאין כלל שום סימן ולו ברמז לשיפוצים. אין אנשי עבודה ולא כלי עבודה, אין רעש ואין קול. המקום נראה שומם ואלו שנמצאים בפנים ומסביב הם כמה אנשי צוות- שב"כ, עומדים בשמירה על המקום והבית. לרוב הם אינם גלויים לעיין, השומרים. בכניסה לרחוב בלפור עדין עומד לו תלוי הוילון השחור מוסט וקשור. שערים חשמליים, גדרות נעולים, כמה מתחמים מברזל בצבע-כחול עם כתוביות- "בית ראש הממשלה". מראה הכניסה לרחוב דומה ומזכיר כמו חיים כאן אזרחים תחת שבי בכלא או בגטו.

הכל מגודר  ומרושת במצלמות בכל פינה ועמוד, מלא מצלמות ואפילו רמקולים לקריאה בכרזות. שלטים, מחסומים. תמרורים אין כניסה. המדהים הא שכל זה קיים כאשר אזרחים גרים שם ומשלמים מיסים לעירייה ולמדינה ואין להם שום חופש פרטיות וכל חופש ומרחב עצמי ואף יכולת לארח לביתם אורחים מבלי שיעברו מבדק כמו היו ונכנסו לתוך מתחם בידוק של הכור- הגרעיני או בסיס צבאי. מראה סוריאליסטי כמו לקוח מתוך איזה סרט הזוי ומחריד. מדהימה יותר היא העובדה המחרידה לראות איך הציבור החי שם, מגיב באדישות לעובדה הזאת ומקבל זאת כגזרת גורל חיים ואדישים כלל למעמדם וזכויותיהם כאזרחים. היה לי מאוד צורם בעין לראות את המראה הזה. זה הותיר אותי עם תחושה קשה ועם תובנה ותמונה בראש נחרצת- שגנבו את ישראל שלי והכל כאן מתנהל  שקרים על שקרים ונמצאת כאן איזה תחושה של המון סודות אפלים מבין כל הגדרות וקירות הבית שאמור לייצג את כל אזרחי ישראל. זמן רב שיותר ויותר גובר בי החשד והחשש שישנו משהו לא "כשר" שורר בין כותלי הבית. כנכדה לניצולי שואה, לא יכולתי שלא לחשוב על מה שקרה ליהודים באירופה  טרם תחילתה של מלחמת עולם השנייה ושכל היהודים היו חיים בגטאות. גם בגטו שם, היו תחילה חיים תחת שיגרה מסוימת ובין דיכוי וכניעה לחיים. המראה הוויזואלי של המקום, הכניסה לרחוב לבית הרשמי של המדינה, עומד מאחורי סורגים וגדרות. מאחורי וילון שחור, מאחורי השומרים, אין כל שום סימן במקום, כמו סימן לחיים. לא פרחים וכלל לא מסביר פנים. לא ייצוגי ולא ממלכתי.
במקום שדגל ישראל יתנוסס בכניסה לרחוב – עומד לו וילון שחור הנראה כל כך מחריד ומאיים עם שרשרות ברזל שצליל השרשרת נשמע בכל פעם שהווילון מוסט. אני זוכרת את אותו צליל הרעש הזה והיה צורם בי כל כך במשך כל הימים והלילות שהייתי ישנה ממש מרחק רגל מאותו הווילון השחור והארור. לרחוב ניתן להיכנס רק לאחר הזדהות שמדברת אתך בקול ואיננה כלל נראית, דמות המדברת דרך רשמקול חוקרת ושואלת אותך "לאן ולמי באת???". רק הודות למזלי הטוב, בדיוק באותה הדקה דיירת מהרחוב הגיעה וכך הצלחתי להיכנס אתה לתוך הרחוב.
מכיוון שנכנסתי וצלמתי עם הפלאפון שלי את הרחוב ואת בית ראש הממשלה הרשמי, והעליתי בשידור בפייסבוק, עמדתי במקום אולי שלוש דקות על מנת שלא לעורר חשד,  וחזרתי ליציאה מהדרך בה נכנסתי. גם חששתי וגם היה לי קשה להביט בכל מראה המקום ויותר מכל לתפוס על חם איך כלל השלטון בישראל משקר אותי ואת כלל האזרחים. עוד בהיותי פוסעת מעבר לרחוב, רצו בריצה אחראי שני בחורים, אנשי-שב"כ והתחילו להעביר אותי סדרת שאלות כמו הייתי למחבלת. ביקשו ממני להוריד את הטלפון ולהפסיק לצלם, להניח את המכשיר בצד.  נדרשתי לתת להם את התיק האישי שלי. אחד חוקר אותי "מה אני עושה כאן ולמה אני אני פה מסתובבת", השני לוקח את התיק הולך לצד ועושה חיפוש בתיק שלי ולא בנוכחותי ועוד מסתובב עם הגב אלי כדי שלא אראה מה הוא עושה עם התיק שלי.  במקביל הבחור השני מתחקר אותי ומבקש ממני לזוז לכאן ולשם כדי שאני לא יעמוד מול המצלמות שמצלמות. בין לבין הוא מדבר עם מי שמנחה אותו באוזניה והוא משיב לו בקול לנגד עיניי- "זה בסדר כאן"?, ואז הוא אומר לי כאן זה בסדר את יכולה לעמוד ומתחיל לשאול סדרת תחקיר שאלות במשך כרבע שעה. הוא מנסה כל הזמן למכור לי הצגה כמו היה מסביר פנים, אני זורמת אתו מנסה לשמור על שליטה עצמית כי אני יודעת שאם אני אכנס לוויכוחים הם מחפשים אותי כדי לעצור אותי. לכןאני זורמת אתו עונה לו על הכל מבלי לפסוח על דבר. אני מבקשת את הסיגריות שלי מהתיק, והוא נותן לי הוראה נחרצת- "את לא יכולה כעת לעשן". אני שואלת- "למה" ? הוא עונה- "ככה, עכשיו את מעוכבת, יש לי זכות לעכב אותך!" , אני ממשיכה לשאול- "על מה ולמה, בגין מה את מעכב אותי?", והוא עונה לי- " בחשד שאת מהווה סכנה למדינה". תוך כל אלו, בחורים בגיל של ילדיי, עוצרים ברחוב, אנשים מסתכלים ולא מבינים את הסיטואציה, האם אני פורעת חוק או איזה דמות מיוחדת שיש עליה שמירה. כך עכבו אותי כשעה ויותר בטענה שאני מהווה "חשד לאיום וסכנה לביטחון המדינה". שאלתי אותם מדוע אין שיפוצים בבית כאשר בעצם מפרסמים לציבור דברים אחרים לגמרי?, הם היו נבוכים ולא ידעו מה לענות לי מלבד שהמליצו לי לשלוח מכתב ללשכת ראש הממשלה ולבקש הסבר. עוד שאלתי את אנשי השב"כ  אז אם אין כאן כלל אף אחד בבית אז על מי אתם בעצם שומרים? ואם אני מהווה איום וסכנה למדינה, מה באשר לאסיר שבכנסת ולנאשם בפלילי שמוביל מדינה, האם הם לא מהווים סכנה?
ומדהים אותי לחשוב כי את כל זה אף אחד לא בא לחקור לתחקר בתקשורת ולראות איך הפנים של המדינה באמת נראים. חזרתי הביתה, מושפלת זועמת כואבת ועדין אינני יכולה לאסוף את עצמי מכל החוויה הקשה והמבזה הזאת.  כן, זאת היא ישראל 2022.