אני אוהבת שווארמה, הבשר העסיסי המתובל בשומן ותבלינים שנצלה ונחרך לאיטו מול הגריל.
ככזו, טעמתי את השווארמה במספר מסעדות שווארמה ברחבי המדינה. מצאתי כאלו שהן טעימות מאוד וכאלו שטעימות פחות. ולפני שבוע הגעתי לדליית אל כרמל לצורכי עבודה. שלט ענק "שווארמה אלבאשא", התנוסס מול עיניי ובלוטות הרוק החלו לפעול. "ננסה" חשבתי, חניתי את הרכב ונכנסתי פנימה. המקום נראה חדש, רחב, נקי כששיח ענק של שווארמה הסתובב על המתקן.
"שבי, פנה אלי הבעלים, "שבי, יגיעו אליך ותזמיני", "אני רוצה רק מנה בפיתה", אמרתי, "אין בעיה", אמר הבעלים, "יגיע אליך מלצר ותזמיני מנה בפיתה". ישבתי ולא המתנתי יותר מדקה. לשולחן הגיע מלצר, בירך אותי באדיבות והניח על שולחני כשמונה סוגי סלטים. "מנה בפיתה?", "כן, תודה".

מספר דקות אחרי כן הגיעה הפיתה, עמוסה בכמות בשר ענקית עם ניחוחות שומן הכבש. טעמתי בלי לצקת על הבשר טחינה או עמבה.   הטעם היה מעולה, ניכר שמקצוען אמתי הכין את הבשר וידע היטב לתבלו. בקיצור, טרפתי את השווארמה כאילו לא ראיתי וטעמתי שווארמה בימי חיי. פשוט שווארמה מעולה. והמחיר היה מצחיק – באמת מצחיק.
ביקשתי מהבעלים עדי עזאם, תושב דלייה, לספר לי על עצמו וניסיונו. המסעדה בת שנה, הוא סיפר והוסיף כי את הניסיון צבר במשך 20 שנות עבודה בדוכני שווארמה ברחבי המדינה. "אחרי 20 שנה, החלטתי שצברתי מספיק ניסיון וידע כדי לפתח מקום משל עצמי", הוא סיפר, "פתחתי את המקום והטעם עשה אתך שלו. לקוח הבא לקוח. "ולמה אלבאשא? (הסולטן הדרוזי אל באשה), עזאם חייך והצביע על הקיר במסעדה – "האצילות שבטעם", נכתב באותיות ענק על הקיר. שולחן לידי, ישבו זוג שלשאלתי הם ספרו כי הגיעו מחדרה. אין שם שווארמה? שאלתי, לא כזו, הם ענו.  הם צדקו. אם אתם חפצים בשווארמה מעולה, תקפצו לדלייה, תאמרו לעזאם שהמלצתי.