עבר יותר מעשור מאז שהבמאי ג'יימס קמרון יצר את "אווטאר", והחשש שסרט ההמשך יהיה חלש או נחות מהסרט המקורי, בהחלט לא המקרה עם "אווטאר: דרכם של המים". קמרון, שכתב את התסריט יחד עם ריק ג'אפה ו-אמנדה סילבר, חוזר לפנדורה, ומציע לצופים פיתויים ויזואליים מדהימים עוד יותר מהסרט הקודם, לצד סיפור אישי, רגשי יותר וקטעים תת-מימיים יפהפיים שמביישים את ההישגים הטכניים של כל סרט אחר. "אווטאר: דרכם של המים" ארוך מדי ונמתח על פני כמה עלילות, אבל ההמשך של "אווטאר" יפהפה, ובונה עולם שופע ויזואלית ודמויות שמוסיפות עומק.

העלילה מתרחשת כמעט שני עשורים לאחר אירועי הסרט הראשון, ג'ייק סאלי (סם וורת'ינגטון) ו-ניטיירי (זואי סלדנה) שמחים בחלקם. ג'ייק התמקם לחלוטין בחיי נאווי ובמהלך השנים הזוג עשה ארבעה ילדים – בנם הבכור: נתיאם (ג'יימי פלטרס), בנם השני: לואק (בריטין דלטון), הבת המאומצת: קירי (סיגורני וויבר) ובתם הצעירה: טוק (טריניטי ג'ו-לי בליס), יחד עם מיילס (ג'ק אלוף) – הידוע יותר כספיידר, ילד אנושי שנשאר מאחור בפנדורה וגדל לצד משפחתם של ג'ייק וניטיירי. עם זאת, האושר של ג'ייק וניטיירי מסתיים בפתאומיות כאשר הם מתמודדים עם איום נוסף, הפעם בדמות האווטאר של קולונל מיילס קוואריץ' (סטיבן לאנג), שמוטבע בזיכרונות המשובטים שלו. קואריץ' רוצה לנקום בג'ייק, והוא חסר רחמים לצוד את משפחתו, ומאלץ אותו ואת נייטירי לחפש מחסה אצל המטקיינה – שבט המים.

אי אפשר להגיד מספיק דברים טובים על הצד הוויזואלי של הסרט – כל פריים עוצר נשימה וקסום יותר מהקודם. הסצנות התת-ימיות סוחפות במיוחד ומרהיבות למראה. מבחינת חזות, "אווטאר: דרכם של המים" לא חתך פינות, וברור שהושקעה עבודה רבה ביצירת נופים מרהיבים, צבעוניים וייחודיים כל כך – המאמץ ניכר וההישגים הטכניים של הסרט הם אחת מנקודות החוזק המרכזיות של סרט ההמשך. כשהילדים של ג'ייק וניטיירי חוקרים את האוקיינוס והיצורים המדהימים שבתוכו, "אווטאר: דרכם של המים" סוחף את קהל הצופים – רב משמעית, והתלת-ממד קופץ לעיניים בדרכים שהופכות את ההרפתקה לרכבת הרים קולנועית.

במקום להישאר ביער, קמרון מנצל את ההזדמנות כדי לחקור חלק חדש בעולם של פנדורה ואנשיה המגוונים. זה מועיל לסרט ההמשך של "אווטאר" ומונע ממנו לעמוד במקום. המוקד העיקרי של הסרט הוא דור הנאווי הצעיר, מה שמאפשר לסרט להמשיך ולחקור את פנדורה והשבט, מבלי להקדיש כל כך הרבה זמן לנקודת המבט של ג'ייק או למנהגים שלהם. במקום זאת, ההכללה של המטקיינה מביאה זווית חדשה לסיפור ונותנת למשפחתם של נייטירי וג'ייק הרבה מה לעבוד איתו, כולל כמה מכשולים  להתגבר עליהם. זה גם נותן לסיפור דינמיקה אמיתית בין המבוגרים לבני הנוער, שהם חזקים ועקשנים בדרכם שלהם. האיום באמצעות קולונל קוואריץ' נותן לסרט ההמשך תחושת היכרות – וזאת מבלי לחזור אל הסיפור הקודם.

"אווטאר: דרכם של המים" מציג שפע של דמויות חדשות, כולל ילדיהם של ג'ייק ונייטירי ושבט המים שנותן מקלט למשפחתם. בעוד שהדמויות החדשות מתקבלות בברכה ואישיותן ומערכות היחסים שלהן מבוססות היטב, יש מספיק מהן כדי לאפשר לאחרים להידחק הצידה – כמו נייטירי, שאין לה הרבה מאוד מה לעשות כאן בהשוואה לסרט הראשון, וזאת בניגוד לג'ייק, שלעתים רחוקות חולק רגעים עם ילדיו – והתסריטאים נאבקים לאזן את כל קווי העלילה, למרות אורך הסרט המטורף: שלוש שעות ורבע.

בסופו של דבר, סרט ההמשך נפרס מעט דק – אמנם יש יותר עומק מהסרט הראשון, אולם חלק מהסצנות פועלות ללא ספק כדי להקים את "אווטאר 3" מאשר לפתח את העלילה של סרט זה. זה לא מסיח את הדעת יותר מדי, אבל בהתחשב בעובדה שהסוף של הסרט משאיר כמה דברים לא פתורים, זה היה מחזק את הסרט אילו קמרון עטף קווי עלילה מסוימים לפני שהתקדם. אף על פי כן, "אווטאר: דרכם של המים" חוקר מספיק קווי עלילה חדשים, ומעלה את ההימור עבור הדמויות שלו באמצעות מתח, תוך סיפור מרתק, מהנה ואחד הסרטים היפים של השנה: חווית חזותית טרנספורמטיבית שממריצה ושובה את החושים, ובהחלט שווה לחכות ולדעת מה יקרה בהמשך ביקום המונפש של פנדורה.

אווטאר: דרכם של המים | Avatar: The Way of Water – עכשיו בבתי הקולנוע.