"בבילון" הוא סרט מוגזם ברמ"ח איבריו, יפה למראה, אבל ללא קו עלילתי אחיד. זהו מחווה להוליווד שהולכת לאיבוד (קצת כמו הסרט), בתסריט מסועף וכאוטי, שלא ממש יודע לאחד את זרועותיו הרבות. באורך של יותר משלוש שעות, "בבילון" – שכתב וביים דמיאן שאזל (אשר יצר לעצמו מעריצים בזכות "לה לה לנד" ו-"וויפלאש") – הוא תוצאה נפוחה, כאוטית וחלולה מכדי להיחשב יצירת מופת, וחלק אף יתלבטו אם לקרוא לסרט יצירה קולנועית – כי אם מספר פרקי טלוויזיה על תולדות הקולנוע שאוחדו בעריכה ססגונית ומוטרפת. יש לו אנרגיה מזמזמת וקדחתנית, שהולכת לאיבוד בין הסיפורים השונים, ולמרות שיש צוות שחקנים נהדר, לוקח יותר מדי זמן כדי להבין שהסרט מתפתל בחיים כדי להתמתח עד סופו.

העלילה (אם אפשר לקרוא לזה כך) מתרחשת במשך שני עשורים שמתחילים ב-1926. "בבילון" עוקב אחר שפע של דמויות, כשתעשיית הקולנוע עוברת מסרטים אילמים לסאונד. נלי לרוי (מרגוט רובי) היא שחקנית שאפתנית שמצליחה בגדול ככוכבת קולנוע אילם, אבל נאבקת כשהוליווד משתנה סביבה; ג'ק קונרד (בראד פיט) הוא שחקן קולנוע אילם מפורסם שמגיע לסוף תקופתו, ומתקשה להרפות; מני טורס (דייגו קלווה) הוא עוזר קולנוע שהופך למפיק סרטים מצליח; אלינור סנט ג'ון (ז'אן סמארט) היא בעלת טור רכילות ידועה שכותבת על העליות והמורדות של המפורסמים ביותר בהוליווד; וסידני פאלמר (ג'ובאן אדפו) הוא חצוצרן ג'אז שחולם להיות יותר מאשר נגן במסיבות. הדמויות מתמודדות, כל אחת בתורה, בניסיונות ובמצוקות החיים, כאשר כל מה שהן מכירות סביבן מתחיל להשתנות.

"בבילון" הוא בסופו של דבר מסוג הסרטים שמאמינים שהוא מעביר מסר עמוק כשהוא לא ממש מגיע לשם. הוא עטוף בפאר, אבל רדוד עד כאב. קל להסיח את דעת הצופים על ידי הנצנצים והזוהר שמרכיבים כמעט כל פריים, אולם שאזל לא מסוגל לפתח כראוי את הדמויות שלו מעבר לתסריט הדק שמרכיב את מסעותיהם על המסך. אורך הסרט לא עוזר להסוות חוסר לכידות בתוך הסיפור, ומושך את האירועים לרעת הסרט. אפילו הצילום והתלבושות המרהיבות לא יכולות לפצות על הריקנות – גם במה שהוא מנסה להגיד וגם בדרך שבה הוא מנסה להגיד את זה.

אכן יש מה לומר על הדרך שבה הוליווד יכולה להרים את הקריירה של מישהו לפני שתפיל אותו כשדברים משתנים, ואט-אט שוכחים שכל אחד מהאנשים האלה קיימים, גם אם ההשפעה שלהם נשארת בדרך כלשהי. תעשיית הקולנוע, ככל שהיא מתפתחת, מייצרת אמנות שלנצח משאירה חותם, אפילו כששחקנים, מפיקים ובמאים באים והולכים. עם זאת "בבילון" לא חופר מספיק עמוק, לא מצליח לחקור את הרבדים והניואנסים של אמירה כזו. בכך, הסרט של שאזל הוא בומבסטי, ואמנם יש בו רגעים משמעותיים שמתגברים על העומס המוגזם שלו, אבל בהחלט ניכר כי סגנון מגיע על פני תוכן, ורואים זאת כבר בסצינת הפתיחה, כשהכל מוגזם מהכל.

גם שצוות השחקנים עושה מאמץ להרים את הדמויות שלהם, וזה נכון במיוחד לגבי רובי וקלווה, שכל אחד מהם מציע כמה ניואנסים בדמותם. רובי מעבירה את החולמניות של נלי, תוך שהיא מציגה את הפחד והתסכול שמתחילים להשתלט כשהקריירה שלה מקבלת תפנית. קלווה, בינתיים, מגלם את העוזר הנלהב של מני שמנצל כל הזדמנות שניתנה לו כדי לבנות מורשת שהוא מקווה שתחזיק מעמד. יש הרבה געגועים לא מפותחים בדמותו של קלווה, אבל הוא מצליח להפוך את זה לאמין גם אם התסריט לא מאפשר לו. שאר השחקנים טובים, אם כי הדמויות כולן מוחלשות בגלל ההתמקדות של "בבילון" בפאר סביב. בסופו של דבר, יש יותר מדי ניצוץ, והסרט כמעט טובע בו, כי כנראה שגם הבמאי הסתנוור.

הסרט "בבילון" | "Babylon" – עתה בבתי הקולנוע.