איפה שאני, ספר הביכורים של דנה שם-אור, הוא ספר מעולה שמצליח ללכוד את החוויה של ההגירה על רבדיה הרבים – בין מקומות, בין תרבויות, בין שפות – ומתאר ברגישות את שלל התחושות שנלוות להגירה  

את הספר "איפה שאני" של דנה שם-אור, לקחתי איתי לסוף שבוע בפריז, מה שהתגלה בדיעבד כהחלטה נבונה במיוחד. לא רק בגלל שהספר מתרחש ברובו בפריז, וגם לא בגלל שהספר מעולה והוא הִנְעִים את זמני בטיסות ובעמידה בתורים לד'אורסה, ללובר ולמסעדת אנג'לינה; "איפה שאני" היה בחירה מצוינת כיוון שהוא עוסק בחוויית ההגירה, החוויה המכוננות של הגיבורה הראשית שלו, שהיא גם, בזעיר אנפין, הייתה החוויה שלי כתייר. אך מעבר לכך, במהות, חוויית ההגירה, על שלל התחושות שהיא מעוררת, היא חוויה קיומית.

"איפה שאני" מספר על רעות, ישראלית שגרה בפריז ביחד עם בן זוגה ז'אן קלוד ובנם הסטודנט ג'וליאן, והוא מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון, "ארוחת ערב (או: השבח לאוכל!)" מתרחש בביתם של רעות וז'אן-קלוד, שם הם מארחים לארוחת ערב, המתרחשת לפי כל כללי הגינונים הפריזאיים, את חבריהם וכן את הסופר הנודע, מיכאל גריגורב ובת זוגו; החלק השני, "נסיעה", מתאר את הנסיעה של רעות לפוליה, איטליה, לחופשה בבית הקייט של גריגורב, לשם הוא מזמין את רעות וז'אן קלוד וכן חברים נוספים; הספר מסתיים בחלק השלישי, "פוליה", המתרחש באותה חופשה בפוליה.

"איפה שאני" עוסק אמנם בפריזאים, אך ברגישות שלו הוא מצליח ללכוד חוויה אוניברסלית. שם-אור, דוקטורנטית ומתרגמת שחיה בפריז מספר שנים ובקיאה בשבע שפות, משלבת בספר ביטויים רבים בצרפתית, שמצליחים לגרום לקורא העברית לחוש כאילו הוא נמצא בפריז. הבקיאות הלשונית של שם-אור באה לידי ביטוי גם בשפות אחרות שהיא משלבת בספר באופן מדויק שלא פוגם בזרימת הטקסט. אין ספק שרק מתרגמת מוכשרת כמו שם-אור הייתה יכולה לכתוב ספר כזה, שמצליח לתווך בין שפות ותרבויות ולהעביר הן חוויה של זרות והן חוויה של ביתיות.

בעיני התמה המרכזית של "איפה שאני" היא שאלת ההגירה. הגירה היא לא רק ממקום למקום, היא גם הגירה אל שפה, תרבות, קודים חברתיים (למשל, גם חזרה בשאלה או חזרה בתשובה היא הגירה); הגירה היא גם לא רק חוויה חיצונית אלא גם חוויה פנימית, היא דיאלקטיקה שבין הפנים והחוץ. מהבחינה הזו השם של הספר, "איפה שאני", הוא גאוני; הוא משלב בין מילה המצביעה על מקום, אך לא מקום מסוים, ועל איש או אישה, אף הם לא מוגדרים (גם הקורא הוא "אני"). בניגוד לכותרות אחרות, שמאוד ממסגרות ומקבעות ("אמילי בפריז"), הספר הזה יכול להתרחש בכל מקום ולכל אדם. מהבחינה הזו יש חשיבות גם לשלושת החלקים, שמתרחשים בשני מקומות שונים (החלק הראשון והשלישי, פריז ופוליה), ובדרך ביניהם (החלק השני).

רעות היא כאמור ישראלית שגרה בפריז, ובעבודתה היא מתרגמת, כלומר היא גם מהגרת ממקום למקום וגם "מהגרת תמידית" בין השפות. הספר מצליח להעביר באופן נהדר את המורכבות של חוויית ההגירה. מצד אחד, בהגירה יש הרבה דברים מסעירים וחדשים, במספר רב של רבדים: בשפה, בתרבות, בחושים. באחד הקטעים היפים בספר, רעות מספרת על החוויה שלה כשז'אן קלוד לימד אותה על סוגי היין השונים, חוויה אותה היא מדמה לחוויית לימוד השפה: "עם התוודעותה ההדרגתית למושגים כמו 'יין מלא', 'יין מבושם' או 'יין עפיץ', רעות לא רק הרחיבה את אוצר המילים שלה אלא – כפי שקורה בלימוד כל שפה – היא גם זכתה בעולם חווייתי חדש. עולם שבו כל הסמלים שפעם היו מעורפלים כל כך בעיניה זכו לפתע במשמעות עמוקה, בריח ובטעם […] היא נדמתה לאדם שבמשך שנים שוטט במוזיאונים וכל שראה היה את הבדים, הצורות והצבעים, שבוי בחוויה החושנית העצמית. כך עד אותו יום שבו ידען נדיב הואיל לספק לאותו אדם סיפורים, לגרום לו לחוות מחדש את נפלאות המוזיאון. רעות חשה כאילו זכתה להביט על הריבוע השחור של מלביץ' או על המזרקה של דושאן מבלי לראות בהם בפשטות ריבוע או משתנה, אלא מרדנות ותעוזה".

אבל חוויית ההגירה היא בעיקר חוויה של זרות. אחד הדברים היפים ב"איפה שאני" הוא שחוויית הזרות שבו היא עדינה, ולכן קל יותר להזדהות איתה, היא לא כמו חוויית הזרות שמתוארת, למשל, ב"גלגול" של פרנץ קפקא. במהלך הנסיעה, בחלק השני, רעות מנהלת שיחה עם אישה ישראלית, ושם-אור מתארת יפה כיצד "רעות אט אט שקעה לחלוטין בשיחה. אבל באותה העת היא גם יצאה ממנה לפרקים, הופקעה מחוץ לעצמה – הפכה לרעות חיצונית המסתכלת בסקרנות על רעות המדברת, המשוחררת, המשחררת מדי פעם צחוק מתגלגל שמתנדף ברכות. היא הייתה לחלוטין עצמה, נינוחה ובלתי נשפטת, לא היו מילים שלא נאה להגיד". רעות תולה זאת בכך שהשפה הצרפתית נוקשה מאוד בעוד העברית היא ספונטנית יותר, אבל כמובן לא חייבים להאמין לה. בעיניי, ברור כי הדבר גם נובע מכך שהעברית היא שפת האם שלה (והיא גם שעיצבה את הזהות שלה כישראלית "ספונטנית" ולא צרפתייה "נוקשה"), שבתוך העברית היא מרגישה בבית.

לצד החשיפה לשפה ותרבות חדשים, ולצד חוויית הזרות, הגירה עלולה לעורר גם מועקה, תחושה שמלווה את רעות בחלקים רבים בספר. גם כאן, שם-אור מצליחה להעביר לקורא באופן נהדר את תחושת המועקה, שהיא רחבה יותר מחוויית ההגירה, היא איזו תחושה של אי-הלימה, של חוסר נוחות, שמשהו במציאות, החיצונית או הפנימית, לא נכון. זו תחושה שמתעוררת גם שלא בסמוך לחוויה של הגירה. ועל כן, כל מי שאי-פעם חווה כך, יוכל ליהנות מהספר "איפה שאני".

איפה שאני • דנה שם-אור • הוצאת פרדס • 2021 • 193 עמ'