תערוכות צילום חדשות, מכונות כתיבה, ודיאו ורישומים, מוצגות החודש ברחבי הארץ.

חולון, גלריה 58: "כל העולם במה והבמה זה העולם שלי"

תערוכה החדשה שלה שתתקיים בתאריכים  13.3.23-31.5.23  בגלריה 58 במרכז עזריאלי בחולון ובמסגרת עונת התערוכות של העיר חולון.

צילומיה של מאיה אילטוס צולמו באופרה הישראלית, הבלט הישראלי ומגוון הצגות ומופעים אותם צילמה במהלך השנים: "כשאני מצלמת את המופעים ושומעת את המוזיקה של גדולי המלחינים, אני שוכחת את מקומי לפעמים ומוצאת את עצמי כמו רוקדת עם המצלמה ביחד עם האומנים המבצעים על הבמה", משתפת מאיה ומספרת כי מאז ילדותה חלמה להיות על הבמה אך חייה הובילה אותה למקומות אחרים ולכן, כעת כאשר היא מצלמת ומתעדת הופעות ומחזות עבורה זו סגירת מעגל, "אני מרגישה שבאמצעות האהבה שלי לצילום, קיבלתי גם חיבור מחדש עם האהבה שלי לבמה" היא אומרת.

אוצר התערוכה: יותם אורן

ירושלים, גלריה אגריפס: ארץ/אם

מזה עשור שהאמנית אריאן ליטמן מטפלת בנופים פצועים באמצעות מפות קטוגרפיות. בשנים האחרונות התייחסה אל הטריטוריה של יהודה ושומרון/הגדה בתחבושות לבנות וסטריליות המזוהות עם עבודתה. בהמשך לעיסוקה בפציעות, יוצג בתערוכתה החדשה המיצב "בתולת ישראל": מפה שחבישתה לא הולמה והיא כפצע מדמם המצוי בתהליך קרישה. המפה היא מעין גוף חי שחלקו הפצוע נפרד מארץ האם וליטמן, שמנסה להציל ולאחות, מדמה השתלת עור בגופו ותופרת את קצותיו אל המפה באמצעות חוט ירוק . היא  מתייחסת לשטחים כאל עובר , עובר שרוצים בו , דורשים אותו , אך כבר 70 שנה הוא נותר יתום.

בעבודת הוידאו "המוזה" קושרת ליטמן בין אימהות פרטית לבין אימהות לאומית. היא בוחרת לצרף את ביתה, שנכבתה באופן קשה בשנת 2009 בעת פעילות צופים בעין גדי. 12 שנה לאחר המקרה, עולות האם וביתה אל אותו הצוק, בעין גדי , ויוצרות יחד נקודות נפגש בין הנוף ולבין הבית .

בעבודת הצילום  "האמנית והמוזה שלה", האם-האמנית אוחזת בחבישות של בתה הישובה מולה,  ומסייעת לה להשתחרר מהן ולחשוף את הצלקות שלה. תחבושות המשולות לשלייה, מרמזות על הקשר הביולוגי ועל קשר של אם לביתה . הצילום פותח בשיטת קולודיון ,שיטה ששימשה צלמים בשנות ה-50. הקולדיון הוא חומר כימי ש"פוצע" את הצילום, הוא שימש את הרפואה כחומר שנועד לסגור פצעים פתוחים בשדה קרב, והוא מרכיב שנמצא בפצצות ובקבוקי תבערה. החומר מסמן את כל מטען היצירה של ליטמן : את הפצע, את הריפוי, ואת הצילום.

בנוסף, יוצגו המייצבים ״נוף באדום״ ו"חסם" המציגים אובייקטים רפואיים, כמו אנקולי קצבים ודיו, לצד ייצוגים מטפוריים של נוף.

התערוכה "ארץ-אם" מהווה מעין מעבדה רוחשת המצויה בתנועה ובפעולה עבור הפצעים המדממים שמותירה טראומה, ובתהליך השיקום והריפוי שלה. היא גם מזהירה מהכחשה, הדחקה והסוואה, ומזמנת מבט להמשכיות ולהכלה, ועל אפשרות של תנועת ריפוי וצמיחה, גם מתוך חיכוך מתמשך בנוף עכור הנחווה לעיתים כקטסטרופה.

מתוך הטקסט של ד"ר נאוה ט' ברזני

גלריה אגריפס 12 ירושלים. נעילה: 18.3.2023

חולון, גלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי חולון: אוליבטי לא רק מכונת כתיבה

תערוכה חדשה שתפתח ב21 בפברואר בגלריה ויטרינה, מתמקדת באחד המותגים הבינלאומיים המפורסמים ביותר לאורך המאה העשרים: אוליבטי, החברה המוכרת במיוחד כיצרנית מכונות כתיבה, מוצר שחולל תמורות בתחום התקשורת, הניהול והמשרד אך נעלם עם הופעת המחשב האישי.

התערוכה חושפת צדדים נוספים של המותג כחברת תעשייה טכנולוגית איטלקית מובילה שחוללה מהפכה בתחומי עיצוב המוצר, האדריכלות והפרסום בזכות גישה חדשנית לעיצוב כוללני. למרות שמכונת הכתיבה עברה מן העולם והפכה לפריט מוזיאוני, המורשת של אוליבטי חיה וקיימת: חברות הזנק טכנולוגיות וחברות המחשוב המובילות היום בעולם הולכות בדרכה של אוליבטי בשילוב העיצוב והייצור של המוצרים עם אדריכלות תעשייתית, יצירת סביבות עבודה, מיתוג, וחנויות דגל גלובליות. אוליבטי שינתה את האופן שבו המושג "מותג" נתפש, נבנה ונצרך עד היום.

בתערוכה יוצגו, לראשונה בארץ, מבחר מכונות כתיבה איקוניות של אוליבטי, לצד מכונות חישוב ואף המחשבים הראשונים של החברה.

בין המוצגים: מספר מכונות כתיבה ניידות, כמו ה- MP1, מכונת הכתיבה הניידת הראשונה שיוצרה על ידי החברה ב-1932 בעיצובם של אלדו ואדריאנו מג'נלי וה- Lettera 22 האיקונית בעיצובו של מרצ'לו ניזולי, שנכנסה לאוספים הקבועים של המוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק וזכתה בפרס קומפאסו ד'אורו בשנת 1954. מכונת הכתיבה המשוכללת הופכת לאחד הסמלים של איטליה החדשה והמתחדשת. מכונת כתיבה ניידת נוספת היא ה"וולנטיין" האדומה, שיוצרה בשנת 1969, אותה עיצב אטורה סוטסאס, מכונת כתיבה חדשה לגמרי שהומצאה לשימוש בכל מקום מלבד המשרד. דוגמה לוולנטיין מוצגת באוסף העיצוב הקבוע במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

לצד מכונות הכתיבה, יוצגו גם  מכונות החישוב הראשונות של אוליבטי, בהן ה-Summa 19, מכונת החישוב הראשונה בעלות נמוכה. הסומה עוצבה כמעט כצעצוע, כחפץ פופ, העוקף את הרעיון של מכשיר טכנולוגי  מתקדם ויוקרתי לטובת חפץ בייצור המוני. ההיבט התלת ממדי שלו הוא מינימליסטי המדגיש צבע חזק – שחור כולו, עם פס רחב של ירוק זוהר ומבריק .המקשים משקפים גם הם את גישת הפופ – מקשים גדולים, לא מסוגננים, פשוטים בנפח ומזכירים יותר קוביות שוקולד. הדגם זכה בפרס קומפאסו ד'אורו בשנת 1970.

לצד יצירות קלאסיות אלה של עיצוב המוצר יוצגו בתערוכה דוגמאות ממערך הפרסום החדשני והעיצוב הגרפי שכולל כרזות, מודעות וסרטוני פרסום.

בין הכרזות אנו מוצאים שעוצבה על ידי הצייר האיטלקי המוערך, תאדורו וולף פרארי, המדגים את תחילתה של מסורת החברה בשיתוף פעולה עם אמנים. הוא מתאר את המשורר והפילוסוף האיטלקי, דנטה אליגיירי, מצביע על מכונת הכתיבה האיטלקית הראשונה.

כרזה נוספת מ-1920 מראה את מכונת הכתיבה "נוסעת" על מסילה ועוקפת את הרכבת – הסמל הפופולרי ביותר של מהירות וכוח. המהירות הייתה התכונה הטבעית למודרניות ולפונקציונליזם של כתיבה. "הקלדנית", כרזה של המעצב מרצ'לו דודוביץ' משנת 1928, מציגה  סוג חדש של אישה שהחלה לאכלס משרדים, דמות חדשה זו נבחנה בזכוכית המגדלת של הספרות העכשווית.

במסגרת המבט ההיסטורי התערוכה עוקבת אחר התפתחות הלוגו של אוליבטי, גופנים שונים שעוצבו עבור מכונות הכתיבה, כולל בעברית ותצלומים היסטוריים של חנויות הדגל של אוליבטי. פרק מיוחד  ימחיש את תפישת העיר התעשייתית וחיי התרבות והחברה של עובדי החברה בעיר איבראה שבצפון איטליה – העיר שנבחרה בשנת 2018 לאתר מורשת של אונסקו כ "עיר תעשייתית של המאה ה-20".

התערוכה תלווה בהרצאות, שיחי גלריה ואירועים נלווים:באירוע הפתיחה שיתקיים ב 21/2, יתקיים מופע פרפורמנס "כתבן א'" –  פרפורמנס מבוסס טקסט ומפגש אנושי. המיצג מחזיר את הפרקטיקה של הכתבנות למרכז הבמה ונותן מילים לרגע של מפגש אישי. מהמפגש בין היוצרים לאורחים, מוקלד במכונות כתיבה של אוליבטי, שיר או פרגמנט פואטי המנציח את הרגע. עם אמיר חרש ואמיר עצמון.

שיח גלריה יתקיים עם אוצר התערוכה עברי באומגרטן ואוצרת גלריה ויטרינה ד"ר דליה מנור, ביום שישי ה3.3 – בשעה 12:00.התערוכה היא פרי שיתוף פעולה בין גלריה ויטרינה HIT מכון טכנולוגי חולון, ארכיון אוליבטי באיבראה, שגרירות איטליה בישראל  והמכון האיטלקי לתרבות בתל-אביב.

אירוע פתיחה 21.2.23 בשעה 19:00. נעילה: 2.5.23

גלריה ויטרינה, HIT מכון טכנולוגי חולון, הפקולטה לעיצוב, בנין 6,  רח' הופיין 63, חולון

שעות פתיחה: א' עד ה' 10:00 עד 17:00 , יום שישי 10:00 עד 14:00

שתי תערוכות חדשות בגלריה האוניברסיטאית, תל אביב: בעין התודעה || לרשום את תולדות האמנות

התערוכה "בעין התודעה" מבקשת למקם את החזותי ביחס לתודעתי מתוך מגוון נקודות מבט. היא מבוססת על דיאלוג בין אמנים.ות ובין חוקרים.ות מאוניברסיטת תל אביב מתחומים שונים: מדעי המוח, פסיכולוגיה, זואולוגיה, אסטרופיזיקה ועוד. במסגרת דיאלוג ייחודי זה, האמנים.ות משוחררים מקשרי הסיבה והתוצאה שנמצאים בבסיס החשיבה המדעית. הם מציעים חוויות הבוחנות שינויי פרספקטיבה, תשומת לב חזותית, ראיית חלום, חיפוש אחר הבלתי נראה ועיסוק ביחסים בין הוויזואלי והאודיטורי.

כך מתרחבים גבולותיה של התודעה בנוגע למגוון סוגיות: יחסי הגומלין בין המלאכותי והטבעי ובין האנושי והחייתי, השפעתן של חרדה וטראומה על תפיסה, מצבי הביניים שבין ערות לשינה, הפעלת דמיון חזותי, וכן ההכרה במגבלות התפיסה האנושית.

אוצרת: ד"ר תמר מאיר

האמנים קרן גלר, נוי ותמיר, שיר לוסקי, אשחר חנוך קלינגבייל, מאיה אטון ורונן שהרבני בדיאלוג עם חוקרים מאוניברסיטת תל אביב: פרופ' יאיר בר חיים (חרדה וטראומה), ד"ר יאיר הרכבי (אסטרופיזיקה), פרופ' יניב אסף (נוירוביולגיה), פרופ' יובל ניר (שינה וקוגניציה) ופרופ' יוסי יובל (עטלפים)

התערוכה "לרשום את תולדות האמנות" שואלת: אלו אופני מחשבה מתאפשרים באמצעות התבוננות המתבצעת דרך פעולה רישומית? באיזה אופן יכול האקט הפיזי של הרישום, הראייה המופנמת דרך הגוף, לתרום ליצירת ידע מדעי? בתערוכה זו נבחנים יחסי הגומלין בין ראייה לבין מחשבה דרך רישומים שיצרו היסטוריונים של אמנות, ככלי לפיתוח מחקרם האקדמי. זוהי התערוכה הראשונה המציגה תגליות חדשות על הדרכים שבהן הדמויות המשפיעות ביותר בשדה תולדות האמנות – מאייר שפירו, ליאו שטיינברג, אבי ורבורג ועוד – השתמשו ברישום ככלי מחקרי. תופעה זו נכונה גם למייסד הדיסציפלינה של תולדות האמנות בישראל, היסטוריון האמנות משה ברש, שרישומיו מוצגים כאן לראשונה. אל רישומי חוקרי האמנות מצטרפות תגובות עכשוויות של האמנים ניקולא איילו והילה לביב.

אוצרים: פרופ' ז'רמי קורינג (אוניברסיטת פריבורג) וד"ר תמר מאיר

תערוכה הבוחנת את היחסים בין ראייה לבין מחשבה, דרך רישומים שיצרו היסטוריונים של אמנות, ביניהם: מאייר שפירו, ליאו שטיינברג, אבי ורבורג ומשה ברש, שרישומיו נחשפים בה לראשונה בפני הציבור הרחב. התערוכה מציעה מבט חדש על תולדות האמנות, דרך תגליות על הרישום ככלי מחקרי. מציגים: פרופ' דריו גַמְבּוֹני והאמנים ניקולא איילו והילה לביב

גלריה המשכן בית מאירוב- חולון: "התעשייה"

התערוכה מוקדשת לצלם גברא מנדיל, מצלמי הפרסום והסלבס הראשונים בארץ בשנות השישים והשבעים אשר נפטר בפברואר 2006, בהיותו בן 69.

גברא מנדיל היה מי שהקים את איגוד הצלמים המקצועיים, לימד וגידל עשרות צלמים שהחלו דרכם כאסיסטנטים שלו וצמחו להיות ממובילי עולם הצילום הישראלי.

כילד ששרד את מלחה״ע ה-2 והיה  דור שלישי למשפחה של צלמים, הפך גברא להיות הישראלי שמנציח את הדימוי הישראלי דרך פורטרטים של מובילי התרבות של שנות השישים (), צילומי אופנה ופרסום, ויצר צילומים אייקונים שעד היום נשארו בתודעה של כולנו.

בתערוכה יוצגו  צילומים של  הדודאים, ג׳וזי כץ, אריק לביא, הגשש החיוור, להקת כוורת בתחילת דרכה, ציפי שביט, צביקה פיק, גילה אלמגור, דן כנר, רות דיין ופנינה רוזנבלום אחת רכובה על אופנוע – כל אלו מוצגים לראשונה לאחר עבודת מחקר, חיפוש וניקוי אבק מהנגטיבים.

כמו כן תציג התערוכה – לראשונה פריימים שלא נחשפו בעבר, רעיונות לקמפיינים, ניסיונות צילום בעדשות שכנראה הקדימו את זמנם. למרות שלא הוצגו מעולם והיו נעולים בסטודיו שלו שהיה סגור מאז מותו ב-2006, דווקא דימויים אלה כיום נראים נכונים ועכשוויים.

לצד הצילומים ההיסטוריים, יוצגו צילומים שנוצרו בהשראתו, כולם של צלמות וצלמים שהם ממשיכי דרכו, כולם התחנכו ב״סטודיו גברא״, בית הספר לצילום שייסד, הממשיך להיות פעיל ולחנך את דור העתיד על בסיס מורשתו . בצילומים העכשוויים משתקפת ישראל של היום, ישראל צבעונית, מגוונת, אחרת, ואולי פחות תמימה.

אוצר התערוכה: איתן טל.

נעילה: 3.5.23

גלריית המשכן בית מאירוב, חולון רח' הרצפלד 31, חולון