דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

המחזה הנודע ועטור הפרסים של טוני קושניר נכתב בשנות השמונים של המאה הקודמת ועוסק, בעיקר, בהשפעת האיידס על החברה האמריקנית השמרנית בתקופת שלטונו של רייגן.

ההפקה של התיאטרון הקאמרי, שביים גלעד קמחי, גדולה, יפה ומושקעת, אבל המחזה, שהיה פעם פורץ דרך, נראה היום מיושן ולא רלוונטי. הסיפור עוסק אומנם בנושאים שאף פעם לא מתיישנים: הצורך הנואש שלנו באהבה, סקס, שקרים וחיי נישואים, חרדת נטישה, בדידות ועוד.

ההצגה עוסקת בכל הנושאים הטעונים האלה, אבל ההקשר למגיפת האיידס, שהיתה בשיאה באמריקה, לוקח את הסיפור, רוב הזמן, לעיסוק חברתי, פוליטי ומייגע על חשבון דרמה אנושית חזקה.

אפשר להתפלסף על הטיעון הזה ולחלוק עליו, ולגייס לשם כך גם ניתוחים פסיכולוגים של הגיבורים, מצבם הנפשי והיחסים המורכבים ביניהם, אבל המציאות שנוצרה על בימת הקאמרי אינה יכולה לשקר. תיאטרון חייב להיות מעניין.

גם לעומס הסיפורים, הדימויים והמסרים שקיימים במחזה לא נמצא פתרון בימתי בהצגה. מתוך שלוש שעות ארוכות זכינו למעט רגעים יפים, פיוטיים. אלה הרגעים, שבהם ההתרחשות נעה בין ריאליזם לפנטזיה.

עבודת השחקנים ראויה לציון. כולם מנסים להפיק את המכסימום מהסיטואציה המורכבת ומי שמצליחים במיוחד הם נדב נייטס, אביגיל הררי, אלעד אטרקצ'י, שהם שיינר ומיה לנדסמן,

יש בהצגה הפוגה קומית, שמעוררת מחיאות כפיים בקהל, כאשר הטקסט על אמריקה הימנית והשמרנית מתכתב עם המהפכה המשפטית שמתחוללת בישראל. פתאום קורה משהו אמיתי. מעט מדי ונחמד מדי.

נקודת האור בהצגה: "תזמורת המהפכה", בניצוחו של רועי אופנהיימר, שממוקמת במפלס העליון של התפאורה, מנהלת דיאלוג פורה עם העלילה ועושה נפלאות על הבמה. לעיתים, לאור הנסיבות, היא השחקן הראשי בהפקה.

יצאתי מההצגה "מלאכים באמריקה" ברגשות מעורבים: מצד אחד אי אפשר שלא להעריך את הבימוי היצירתי, המשחק הטוב והעבודה שהושקעה כאן. מצד שני המחזה הזה מועלה 30 שנים מאוחר מדי. ובמילה אחת: אכזבה.