מהצחוק המתגלגל של לפורלו ועד ללעג של דון ג'ובאני – ומה בין אימת יום הדין לראש פסל לבן קטן  — בביצוע החדש שהעלתה האופרה ל"דון ג'ובאני" היה הדגש על האנשת הגיבורים ועל פרשנותו המקורית של הבמאי קספר הולטן שתחת העדר מוסר ההשכל הדתי הבליט את ייסורי שגעונו של דון ג'ובאני. בהפקת הבכורה בלטו זמרים בעלי שיעור קומה אך רק בתום האופרה התעוררה התזמורת לחיים והרשימה בנגינתה ואפשר היה להגיע סוף סוף לקתרזיס

האופרה הישראלית מעלה בבכורה את דון ג'ובאני לליברית של לורנצו דה פונטה, בניצוח קרל היינץ שטפנס ובבימויו של קספר הולטן. במאית מחדשת – רגינה אלכסנדרובסקיה; מעצבת תפאורה – אס דבלין; מעצב וידאו – לוק האלס; מעצבת תלבושות – אניה ואנג קראג; מעצב תאורה – ברונו פואט;  מחדש תאורה – אייל לוי שרון; כוריאוגרפיה – סינגה פבריציוס; מחדש כוריאוגרפיה – מאטה מוראי

בהשתתפות מקהלת האופרה בניצוח איתי ברקוביץ; והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון,

המשכן לאמנויות הבמה,

19.3.2023

ב"דון ג'ובאני" הגיע מוצרט להתמודדות חדשה של הקרב בין עולם החושים לאימת יום הדין. עיקר יופייה של אופרה זו טמון בשילוב המוצרטי הגאוני בין הסריה לבופה ובעומק הדמויות שכל אחת מהן – תלת ממדית. אין דמות שהיא ה"רע" בהתגלמותו או הטוב והטוהר – בכל אחת יש קריצה אירונית לעולם אחר. כזכור האופרה נפתחת ומסתיימת בקרב של דון ג'ובאני עם דמות האל/האב – הקומנדטורה. בגרסת הבמאי הדני קספר הולטן – הדמויות שהעלתה האופרה לא גדולות מהחיים אלא הן יומיומיות. בפרשנותו זכה הקומנדטורה לגימוד אנושי מכוון – והפך לראש פסל קטן אותו ניפץ דון ג'ובאני בחמתו – הביעותים והמחשבות של דון גו'באני הם הם שהביאו למותו. לא הקומנדטורה הוא זה שהורג את דון ג'ובאני אלא יצר הכיבוש הבלתי נלאה שלו שהפך לשיגעון. ולפיכך, – אם הורגלנו בביצועים שבהם כל גופנו מצטמרר מחלחלה כאשר בתום מסע הכיבושים של הנואף רב התהילה דון ג'ובאני נכנע לדמות הקומנדטורה ועולה בלהבות של אש התופת,- הפעם שיגעון הכיבוש והתנועה מאישה לרעותה הם מוקד האופרה. ההתמכרות לאובססיית הכיבוש זכתה להמחשה רבתי כשדון ג'ובאני תקוע בסרט רע בין ריבוע פילם אחד למשנהו ועובר מאישה  לאישה.

צילום של יוסי צבקר

כל רעיון הומחש בעליל בגרסה זו, והולטן לא הניח לקהל להשלים בדמיונו את החסר. כך,למשל, יומן הכיבושים הוצג כרשימת שמות הנשים על הבית האפל (מוחו של דון ג'ובאני) שבחדריו התרחשה העלילה. ההתחמקויות של דון ג'ובאני הומחשו במעבר שלו מדלת לדלת. שיגעון הכיבוש והתנועה מאישה לרעותה היו מוקד האופרה.

את פני הקהל קיבלה במה דו מפלסית כאשר הנשים הבורחות מפניו של דון גו'באני נמלטות גם למפלס העליון. הולטן, הבמאי הדני הבליט את הבדידות והשיגעון של דון ג'ובאני המפתה ורב המעללים שנותר לבסוף בגפו גם בהתמודדותו עם המוות. דון ג'ובאני עצמו נע מדלת לדלת ב"בית" המתעוות ומשתנה המהווה רקע לאופרה. שמות כיבושיו היו כתובים על היומן של ה"בניין" ש"נע" תדיר מכיבוש לכיבוש. עיצוב התאורה של ברונו פואט, אותו חידש אייל לוי שרון, תרם לצבעוניות והחן של הביצוע ולתנועה של ההזיות בתוך ה"בניין" – מוחו של דון ג'ובאני.  תחושת הבריחה והחרדה שלו הובלטו בבימוי זה. מדרגות הספירלה בגרסתם של אמן הווידאו בתלת מימד לוק האלס ומעצבת התפאורה אס דבלין הסתובבו עד אינסוף לתהום בתום כיבושיו של דון ג'ובאני: כך שקע הוא עצמו לטירוף של הזיות ואכזבות שחרצו את דינו.

עיצוב התלבושות היפות של אניה ואנג קרג היה בטוב טעם והן היו אכן ברוח הסגנון של התקופה וגילמו את הדמויות המשתתפות באופרה. כך למשל זכתה דונה אנה שהייתה באבל על מות אביה לשחור ויקטוריאני יפה וחצאית מלאת תשוקה יוקדת באדום. דון ג'ובאני עטור הזקנקן הרשים בגלימת האציל הכובש שלו, ואילו לפורלו היה במכוון איכר פשוט ועני בשלייקעס. עיצוב הכוריאוגרפיה של סינגה פבריציוס הרשים בעיקר במעברים בין הדלתות (העולמות) כשדון ג'ובאני נמלט וצד את נשותיו.  התמימות של צרלינה זכתה לגילום יפה בתלבושתה. ואילו בדידותה ודכדוכה הקודר של אלווירה — האישה הנטושה — זכו לגילום באותיות גותיות כהות.

תחת שרביטו של המנצח קרל-היינץ שטפאנס פתחה התזמורת בדרמטיות ובצליל רחב כשהצ'לי והקרנות בולטים ביפי נגינתם. הפתיחה הייתה סוערת וריתמית, וכלי הנשיפה — בעיקר החליל — הרשימו ביפי נגינתם.  העדר לכידות ואי ניקיונות — בעיקר של הכינורות — גרעו מיפי הפתיחה. יותר מהעדר הלכידות הפריע העדר הבנייה. עד לנשף בארמונו של דון גו'באני ניגנה התזמורת בניקוד מרשים אך הנוקמים היו מעט "פִַארַאווֶע" ורק בסוף האופרה חזר המנצח להבליט את הפן הדמוני הרתמי של האופרה. מלאת חיות וחדווה הייתה נגינת כלי הנשיפה בנשף בסיומת כשניגנו בנפרד מהתזמורת. הרעיון למקם אותם בקיר עם דמויות האבירים הניצבים היה יפה. המקהלה הוסיפה בצבעוניות ובמשחק שלה ליפי הביצוע .

מי שגנב את ההצגה הפעם היה הבריטון המרשים פאולו בורדוניה שהפליא לשחק את תפקיד לפורלו – גם בלחישות ושריקות כשכלי הנשיפה העניקו לו תמיכה מרשימה.  קולו היה בהיר יותר בגוון שלו מזה של אדונו, דון ג'ובאני, אך אפילו הזמזום שלו כבש ביופיו. הוא היטיב לגלם את הפלפל והחן של לפורלו שמקנא וחרד מאדונו – ומאידך מלא סרקזם ועורמה. הוא היה אכן "תלת ממדי" בשירתו ובמשחקו. מלאי חיות היו הרצ'יטטיבים בשירתו כשהחינניות וההומור שלו תרמו ליפי הביצוע.  במיטבו היה ברשימת הכיבושים של אדונו כשהצ'מבליסטית יעל קרת הוסיפה לווית חן לפן הבופה של האופרה.

מרשים בשירתו היה הבריטון הארגנטינאי גרמן אנריקה אלקנטרה שהיטיב לגלם את דון ג'ובאני. קולו בעל המנעד העצום נע מבריטון שנשק לבס וכמעט הגיע גם לטנור. יותר מכל כבש בכישרון משחקו. כששר 'אני נשבע' (אמונים לאלווירה) – הרשים ביפי שירתו וכישרון משחקו הדרמטי גם כששר במהירות: למשל את ההזמנה לנשף שר מצוין וגם בצחוקו המתגלגל כשסיפר על כיבושיו. מופלא היה בדיאלוג שלו עם צרלינה באריה הידועה "תני לי ידך".

הסופרן יוליה מריה דן היטיבה לגלם את תפקיד דונה אנה בליריות ודרמטיות כובשת ובניקיון זוהר. יותר משהייתה חדורת נקמה הייתה מלאת תשוקה נסתרת.

בן זוגה, דון אוטביו, הטנור הסיני לוֹנג-לוֹנג שר בזוך מרשים בעיקר את קטעי הסולו. בליריות מדובבת יוצאת דופן שר את ארית האהבה שלו לדונה אנה.  במיטבו היה כששר בפיאניסימו חרישי. ההאטות שלו לא תרמו ליפי הביצוע אך כשהתחמם קולו הרשים בשירתו.

הבס היווני פטרוס מגואולס בתפקיד הקומנדטורה מסך חיים בשירתו המרשימה ובמשחקו – הוא שר בלכידות עם לפורלו ודון ג'ובאני. יותר מפסל אבן מטיל מורא נראה ככל האדם.

לסופרן כרמלה רמיגי'ו בתפקיד דונה אלווירה היה קול עז תקיף ומתכתי מעט. היא שרה מעל לרגיסטר הטבעי שלה. נטייתה למהר ולסירוגין ההאטות המופלגות שלה לא התיישבו עם הקצב התזמורתי. מוצרט לא חמל על תפקידי הסולו קולרטורה של הסופרן שלו אך היא עמדה במשוכה בגבורה. במיטבה הייתה כשביכתה את מר גורלה ואת הדרך בה זנח אותה איש חסר מצפון. כששרה על בדידותה כאישה נבגדת כבשה ביפי שירתה הלירית הדרמטית. קשה היה שלא להזדהות עם קנאתה.

דניאלה סקורקה הייתה מצוינת בתפקיד צרלינה – היא גילמה את תפקידה בחינניות מעוררת התפעמות – ושרה בקול משוחרר ובתיאום מושלם עם התזמורת והוסיפה פלפל לביצוע. לעתים שרה בקורטוב קונדסות פלרטננית.

מרשימה במיוחד הייתה שירתו של הבריטון הצעיר  נועם היינץ בתפקיד מאזטו – למרות שלא חשו בקנאתו הצטיין לאורך כל הערב וכבש את הקהל ביפי שירתו.

את האופרה בחר המנצח לחתום בשיאה – בקרב בין דון ג'ובאני לקומנדטורה. למרות העדרה של סעודה משותפת בין העולם הזה לעולם הבא אפשר היה להגיע סוף סוף לקתרזיס – בזכות שירתם של דון ג'ובאני – הבריטון המרשים גרמן אנריקה אלקנטרה שביכר למות ובלבד שלא יוותר על כיבושיו והקומנדטורה – הבס המצמרר פטרוס מגואולס והתזמורת שניגנה בעומק ובניקיון מרשים.