מכתב אישי לד"ר אבישי בן חיים.

אח שלי יקר, כבר למעלה משנה שאתה אוכל לנו את הראש עם ישראל הראשונה והשנייה. הסידרה החדשה שלך – "המרוקאים החדשים" – בערוץ 13, היא גיבוב של הסתה ושיסוי, המנסה לשפוך בנזין על מדורה שכבר לא בוערת. היא כבתה מזמן.

אח שלי יקר, לא קל היה להקים פה מדינה. יהודים טובים שהגיעו לכאן בעיקר ממזרח אירופה, אכלו פה חרא. חרא זה לא מילה. הם מתו כמו זבובים ממלריה, בילהרציה ואין סוף מחלות אחרות. הם נלחמו בבני המקום (על הנכבה שעשו לפלסטינים בפרק אחר), נלחמו בטורקים, נלחמו בבריטים, סיקלו אבנים, יבשו ביצות, חרשו שדות ובנו בתים. הכל בעשר אצבעות. רבים מהם נשרו בדרך. כ-6,000 מהם (מתוך 600 אלף), אחוז מהאוכלוסייה, נהרגו במהלך מלחמת 48'.

אח שלי יקר, אני רוצה להזכיר לך שיהודים הגיעו לישראל הדלה והענייה לא רק מצפון אפריקה. אימא שלי, ומאות אלפים כמוה ששרדו את השואה, הגיעו לכאן אחרי טראומה שאני לא חושב שאי פעם תוכל להבין. בדרך, אחרי כל הסבל, היא עוד נתפסה בים ונשלחה לגור באוהל במחנה מעצר בקפריסין לשנה וחצי.

היא לא הגיעה עם כל משפחתה. היא הגיעה לבד. לא נשאר לה אף אחד בעולם. הגיעה חסרת כל, עם בגד על גופה וזהו. הגיעה למדינה זרה, עם אקלים זר, עם מנטליות זרה, עם שפה זרה. באולפן היא פגשה את אבא שלי. גם הוא נשאר לבד בעולם.

שניהם החליטו לקשור את גורלם וביחד לנצח. עברו לתל אביב. גרו עם עוד משפחה בדירת שני חדרים. לכל זוג חדר. שירותים ומקלחת מחוץ לבית. מטבחון משותף.

אני יודע שזה לא קל היה לגור בעיירת פיתוח. הזנחה, תנאים קשים, תחושה שאף אחד לא סופר אתכם. פעם בארבע שנים היו מגיעים נציגי השלטון, מבטיחים הבטחות, ונעלמים לעוד ארבע שנים. אגב, אתה די מתעלם מזה, אבל אותה שיטה קיימת עד היום. רק שמאז 77' אתם בשלטון ושום דבר לא השתנה, מלבד העובדה שביבי (השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים) המלך.

אגלה לך סוד. גם לי לא היה קל לגדול בצפון הישן של תל אביב. כל משפחתי הסתכמה בארבע נפשות. זוכר את הלילות שהייתי מתעורר מהצעקות של אמא שלי אחרי עוד חלום זוועה.

מבין שזה לא קל לחזור לבית כשאין בו שולחן לעשות עליו שיעורים. תאמין לי שיותר קשה לחזור הביתה אחרי בית ספר, ולראות את אמא שלך יושבת מול הרדיו, עם דף ועיפרון, ומקשיבה יום אחרי יום למדור לחיפוש קרובים. כן, 20 שנה אחרי, אולי יקרה נס.

אח שלי יקר, לא רק אבא שלך עבד קשה. גם אבא שלי עבד בעבודה פיזית קשה. שתי עבודות. בבוקר עבד כמאבטח, ואחה"צ היה הולך למשמרת שנייה בסחיבת ארגזים בתנובה. הם חסכו גרוש לגרוש. אחרי חמש שנים קנו בדמי מפתח דירת חדר וחצי, מטבח משותף עם השכנים. גם הם ניצולי שואה. שם נולדה אחותי. אחרי חמש שנים, כשאני נולדתי, קנו בדמי מפתח דירת שני חדרים.

הם לא הביאו לעולם עוד ילדים. יודע למה? כי לא היתה להם אפשרות. הם הבינו שזה לא משחק ילדים. הם הבינו שילדים לא גדלים מעצמם.

כמו הוריך, גם הוריי לא קיבלו כלום מהמדינה, אבל הם לא התבצרו במסכנות. לא הפכו את זה למקצוע. לא חיכו שיעשו בשבילם. בעבודה קשה וסיזיפית הם פילסו לעצמם דרך בעולם הקשה אליו התגלגלו.

אח יקר שלי, להגר למדינה זרה זה לא עסק קל. זה לא רק מרוקו סכין. זה גם ייקה פוץ, פולנייה פודרה, תימני קמצן, רוסייה זונה, אתיופי מסריח. כולם עברו את זה. למה? ככה זה הטבע האנושי. קשה לנו לקבל את האחר והשונה.

מזמין אותך לקראת הפרק הבא של "המרוקאים החדשים" שנאלצו לשנות את שם המשפחה שלהם כדי להצליח, לקניון 'M הדרך'. תגיד בכניסה שלום למאבטח. קוראים לו ייבגני. הוא ד"ר לפיזיקה. אשתו, נטשה, מורה למוזיקה. הם גרים בגבעת אולגה. הוא בודק תיקים בכניסה לקניון. אשתו מפנה מגשים במקדונלד'ס.