דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

אני משפיל, סימן שאני קיים. זהו הסיפור של חפץ. לפי חנוך לוין, זהו הסיפור של כולנו. במשחק החיים כולנו משפילים ומושפלים. האושר שלנו נובע מכך שאנחנו דורכים על מישהו אחר ומאמללים אותו. בקיצור הורסים לו את החיים. וכך, בטקסט חד ונוקב, חושף לוין את הקיום האנושי במלוא עליבותו.

חפץ, כשמו כן הוא. רווק בודד וחסר מזל, שכולם משתמשים בו כמו בחפץ, רומסים אותו ומתעללים בו עד שאינו יכול יותר והוא שם קץ לחייו. יחד עם זאת המחזה שכתב לוין אמור להיות קומדיה. קומדיה שחורה, אבל קומדיה. ואפילו פרועה. בהצגה שביימה מירי לזר קיבלנו מעט מאוד קומדיה, מעט מדי אנרגיה. לזר, אני מבין, רצתה להיות מקורית ולביים אחרת את לוין ולא כפי שהוא היה מביים. זה בסדר, יש בהצגה הארוכה קטעים יפים, אבל גם מייגעים ובמבחן התוצאה מדובר בהחמצה.

נעבור לשחקנים: בן יוסיפוביץ' מגלם חפץ הולך לאיבוד ונוגע ללב המשווע לקצת חסד וחמלה. אסנת פישמן, בתפקיד כלמנסע, יפה ונוכחת. פישמן היא שחקנית טובה, שהכישרון שלה לא מגיע לידי ביטוי במסגרת התפקידים שהיא מקבלת והתפקידים שאינה מקבלת.

צביקה הדר, בתפקיד בעלה טייגלך, מאכזב. הדר צועק בלי סיבה. בתיאטרון לא צועקים מלבד במקרים מסוימים מאוד. הליהוק של הדר הקומיקאי אמור היה להיות הגימיק של ההצגה. לא ציפיתי לסטנדאפ של הדר, אלא לדמות משעשעת עם עומק.

מי שבולטת מעל כולם היא הגר טישמן הנפלאה בתפקיד פוגרה, הכלה השתלטנית והנרקיסיסטית, בתם של כלמנסע וטייגלך, שעומדת להתחתן עם בחיר ליבה, שגם הוא עובר השפלות בדרך לחופה. טישמן גונבת את ההצגה באנרגיה חסרת מעצורים מהולה בסקסאפיל.

אחרי מחיאות הכפיים התרחש על הבמה רגע אנושי, שחיבר את ההצגה לחיים עצמם: בן יוסיפוביץ שמגלם את חפץ המושפל, סיפר על הנער אלרועי בן שבת, שהתאבד לאחר שעבר התעללות חברתית והשפלות. השחקן קרא לצופים לגלות עירנות וחמלה ולעזור למי שמתעללים בו. מרגש.

"חפץ" בהבימה: טקסט חזק ומעורר למחשבה, אבל לאן נעלמה הקומדיה הפרועה? אני מקווה שאף אחד לא מרגיש מושפל כתוצאה מהביקורת הזו. בכל מקרה לא זו היתה כוונתי.