כמעט חצות, והנסיכה חזרה נלהבת יותר מדי מההצגה אליה הלכה עם חברות ל"תיאטרון הספרייה של בי"ס למשחק בית צבי ברמת גן"."מה שם ההצגה? " שאלתי בנימוס, מרים ראשי מאיזה סידרת אקשן שסוף סוף יכולתי לראות בשקט בנטפליקס , עושה את עצמי כאילו אכפת לי.  ואז היא הבטה בי בחיוך ממזרי – " שם ההצגה ", סיננה ב-סטאקאטו מודגש עם מבטא צרפוקאי קל הוא:  "האלמנות העליזות" וזה מחזה אמריקאי מתורגם.

נעניתי לאתגר. "נו ומה למדת ממנו?" תרגלתי עליה מה שלמדתי בקורס גישור, והקפדתי לשמור קשר עין רציף. " שני דברים" אמרה היא ברצינות תהומית: "אחד, שיש חיים אחרי המוות. וצריך ללמוד לשחרר". התובנה טרם ירדה לי, אני מודה.
"והשני?"- הזכרתי לה בנון שאלטנטיות.
"לא בטוחה שאני לא הורסת את הפואנטה, אבל כלבים שרודפים אחרי מכוניות דומים לגברים בני גילך שהם עדיין רודפי נשים. זה שהם משיגים את המכונית לא אומר שהם יודעים לנהוג בה.."
מה זה היה? הרגה אותי.
למה היא מתכוונת?
אני זקוק לחוכמת ההמונים שלכם.