רני קלדרון מנצח על תזמורת הקאמרטה בביצוע הסימפוניה הראשונה בדו מז'ור מאת בטהובן ודמיטרי ברלינסקי מעלה ביצוע לירי ומרוכז לקונצ'רטו ברה מז'ור (אופ' 61) של בטהובן,

אולם ימק"א,  ירושלים 4.5.23

את האלגרו הפותח של הקונצ'רטו ברה מז'ור פרי עטו של בטהובן ניגן  הכנר  דמיטרי ברלינסקי בניקיון מוקפד ובצליל 'מרוכז'.  איפוק ובניה מדורגת של דינמיקה אפיינו אף את הליריות בה ניגן את הפרק האיטי – הלארגטו. אפילו את האצ'לרנדו בנה בהדרגה. הליריות המאופקת בה ביצע את הפרק האיטי והניגודים בדינמיקה תרמו לזרימה. יפה במיוחד הייתה העלייה בדינמיקה.  המענה התזמורתי היה כבד קמעא והפיאנו היה מרשים ביופיו אך לא תמיד היו מסונכרנים. מרשימה הייתה נגינת הצ'לי.

הכול בנגינתו של הסולן היה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה – נקי ומוקפד. הפיסוק  —  בעיקר הקשתות שלו  —  הרשים ביופיו. הניגודים בדינמיקה של הסולן בין הפורטה לפיאנו הפתאומי – היו במקומם. ברלינסקי השכיל לנגן שתי מנגינות על אותו המיתר. ההעפלה שלו לצלילים הגבוהים של הכינור הרשימה בניקיונה. ההפסקות שנועדו להעצים את המתח היו קצת מופלגות אבל הירידה לפיאנו והריחוף שלו כבשו בקסמם. ההאטות בירידה היו במקומן – והסלסולים שלו היו בטוב טעם ונעדרי כל גלישה לצחצחות וירטואוזיות.

את הרומנסה בפה מז'ור (אופ' 50) ניגנו הסולן והתזמורת בלכידות ובלגאטו מלא רכות רומנטית. ההאטה של המנצח הייתה כאן במקומה. הכנר ניגן בליריות מדובבת ובניקיון זוהר. התזמורת קצת האטה את נגינתו. הפיאנו של הסולן היה "תלת ממדי" ומאד שירתי וחף מכל שביב "קיטשיות". ההאטות שלו בסוף הלארגטו היו במקומן. יפה במיוחד הייתה הזרימה הטבעית שאפיינה את נגינתו משל הכינור עצם מעצמיו והמשך טבעי של גופו. הניגודים בדינמיקה בסוף הפרק האטי תרמו לדרמה והכול נוגן בצליל מרוכז ללא גלישה למניירות. הנון לגאטו הכבד בסוף הפרק היה מרשים והמענה התזמורתי המסכם הבליט בניגודו הדרמטי את העידון והעומק של הסולן.

בנביעה הכרחית המשיך הכנר לרונדו. התזמורת ניגנה בצליל רועם קמעא אך "סיכמה" את נגינת הסולן בחיות ובריתמיות. על הצלילים הגבוהים התהולל באלגרו. את נגינתו אפיין צליל מלא ואחיזה מרשימה ובעיקר שמחה.

המענה התזמורתי תִגבר את ההתהוללות והחדווה. הכול היה מדוד – דבר דבור על אופניו. הקרשצ'נדו בנגינתו היה מאד לירי והמענה התזמורתי, בעיקר של העלייה במדרגות, היה מרשים. הכול בנגינתו היה מאופק ומתוכנן – גם הסוף. הניגודים בדינמיקה הגבירו את התנועתיות והזרימה בנגינתו ומרשים היה אף הניגוד בין הפיציקאטו ללגאטו האינטנסיבי. גם בסוף הקונצ'רטו בנה הסולן את העלייה המדורגת.

בחינניות ובווירטואוזיות מרשימה ניגן שתי מנגינות על אותו המיתר – והתזמורת ענתה לו בעידון- כל צליל היה סוף מעשה במחשבה תחילה. הריתמיות המנוקדת של התזמורת עטפה ומִסגרה את הקונצ'רטו והיוותה ניגוד לעידון של הריחוף. הקרשצ'נדו בתזמורת העצים את המתח של פריטת הפיציקטו המעודנת. ההאטות וההפסקות שלו הגבירו את המתח. הוא ניגן בווירטואוזיות את הירידה על כל הסקאלה של הכינור. בסוף הפרק התהוללה התזמורת והבליטה  את הפעמה הנגדית בדרך שהייתה כובשת ביופייה.

נעורים

את הסימפוניה בדו מז'ור (אופ' 21) פתחה התזמורת בריתמיות מחודדת ומלאת מתח מחשמל של ניגודים ודרמטיות.

כלי הנשיפה היו מצוינים אך הטוטי התזמורתי ניגן בצליל רועם קמעא. את פרק המנואט ניגנה התזמורת בזרימה ובקלילות מלאת חיות. מי שהתעלה על עצמו בנגינתו היה  החליל. למגינת הלב הקונטרבס לא היה מכוון.

את פרק האלגרו ויוואצ'ה ניגנה התזמורת בחיות מלאת חדווה כשהמנצח השכיל להבליט את כל הקולות בתזמורת ואת הדגש על הפעמה הנגדית. חי וסוחף היה הצליל המשולש ה"בטהובני" שבלט כאן. הניגודים בדינמיקה והירידה לפיאנו פתאומי ריתמי ומנוקד הרשימו והסינקופות היו מאד דרמטיות. הניגוד בין הסינקופות לנושא המשולש ולבסים והצ'לי היה מרשים אך התזמורת ניגנה בצליל רועם שלא התחשב במגבלות האקוסטיקה של ה"אמבטיה" של אולם הנרי קראון.

מרשימה הייתה הדרך בה עמדה התזמורת בקצב המהיר של המנצח, כשהבלטות הפעמה תורמות לדרמה.

יפה במיוחד הייתה ההתאדות בסוף הבנייה של המדרגות בירידה, אם כי לא היה פיסוק של קשתות ודינמיקה של מדרגות.

היה זה מפגש עם כישרון חד פעמי שהפגין הכנר ונעורים שהפגין המנצח