תארו לכם שהייתם חיים בחצר של מלך, נשמע טוב? ממש לא אם תשאלו את משפחות שאעבני, זידאן וטאוויל החיות בסילואן שבמזרח ירושלים מרחק נגיעה ממסגד אל אקצה באתר המכונה גם גבעת העופל. מזה למעלה משלושה עשורים עמותות מתנחלים עושות ככל שהן יכולות כדי להשתלט על אדמות פלסטיניות במזרח ירושלים בכלל ובסילוואן הסמוכה כל כך למקומות הקדושים בפרט. מבחינה זו מצבן של שלושת המשפחות אינו שונה וכבר ב 1991 תבעה עמותת הימנותא את פינוי המשפחות. הפינוי התבקש בטענה שבעלי הנכס, משפחת קרעין המזרח ירושלמית, נפקדים ואילו שלושת המשפחות אינן חתומות על הסכם שכירות מוגנת מול בעל הקרקע. התיק התברר במשך כמה שנים כשאת המשפחות ייצג עו"ד אביגדור פלדמן. לאחרונה הוגשה תביעה משפטית  מצידה של עמותת אלע"ד לפינוי המתחם בטענה דומה. כחלק מהכנת כתב ההגנה ניסו בני המשפחה לברר מה עלה בגורלו של אותה תביעה מ 1991, אך הם לא הצליחו למצוא את התיק או תיעוד אלקטרוני של החלטה בו ככל שניתנה כזו. מה שידוע למשפחות זה שבכתב התביעה האחרון מטעמה של עמותת אלע"ד היא מציינת שהתביעה הישנה של הימנותא נמחקה ככל הנראה.

כדי להבין את המצב טוב יותר נבהיר בכמה מילים מיהן התובעות – בעבר חברת הימנותא וכיום עמותת אלע"ד. הימנותא (מילה בארמית לנאמנות, מהימנות) היא חברת בת של הקרן הקיימת לישראל שהוקמה כבר ב 1938 וההיא אינה מחויבת לתקנון קק"ל האוסר העברת קרקעות מרשות הקרן לגורם אחר, דבר המותר לחברת הבת. עמותת אל עיר דוד (אלע"ד) הוקמה בשנת 1986 בידי דוד בארי (דודל’ה בארי) שלימים זכה בפרס ישראל למפעל חיים (2017). חזונה של אלע"ד הוא חינוך, הדרכה, מחקר, ארכיאולוגיה, הסברה, ופיתוח שכונת עיר דוד וירושלים הקדומה לצורך חיזוק הקשר היהודי והעולמי לירושלים והעמקת הזהות והחינוך הציוני. בין שאר פעולותיה העמותה מפעילה מזה למעלה מעשרים שנה עבור הרט"ג את המקום כחלק מגן לאומי 'סובב חומות ירושלים'. העמותה משתפת פעולה עם הימנותא והקק"ל בכל הקשור להעברת אדמות פלסטיניות גם בסילוואן לידיים יהודיות.

באתר עיר דוד מבוצעות מזה למעלה מ 150 שנה חפירות ארכיאולוגיות על ידי מגוון חוקרים. בשנת 2010 הכריזה ד"ר אילת מזר ז"ל על חשיפת קטע חומה מסביב לעיר דוד המתוארך לדעתה לימי שלמה המלך, על סמך ממצא זה ואחרים העלתה הד"ר מזר את הטענה לפיה מדובר בארמון המלך דוד. יש לציין כי טענה זו שנויה במחלוקת מבחינה אקדמית והיא מוצגת למבקרים על ידי אלע"ד אשר פיתחה את המקום כאתר מורשת בו מתקיימות פעילויות חינוכיות רבות.

כאמור, הנוכחות הפלסטינית במקום צרמה כל השנים למתנחלים ולפני למעלה מעשרים שנה השתלטה עמותת אלע"ד על בית במתחם, לאחר שבעל חוזה השכירות המוגן המקורי לא נכח במקום אל צאצאיו. הנכס שהיה קטן ושימש כמחסן שופץ על ידי העמותה הורחב והפך לבית לבית מידות שהושכר לאהרון הורביץ ולפני למעלה מ 15 שנה עברה אליו משפחתו של חבר הכנסת אבי מעוז. לבית הוצא צו הריסה ב 1994 אך הוא לא מומש ולא מן הנמנע שהתקבל אישור חוקי בדיעבד כחלק מהמאמץ לפיתוח האתר. מעניין לציין שמקרה אחר בו משפחת שאעבני הפלסטינית החליפה גג אזבסט בביתה שבמתחם הגן הלאומי, נעצר הבן סמיר ובסופו של דבר התקבל היתר מוגבל לטפל בגג המסוכן תחת מגבלות והנחיות נוקשות של הרט"ג.

סמיר שעאבני מסביר את בעיות המשפחה וההתמודדות עם תחושת אובדן הפרטיות (צילום: מגפון ניוז)

לדברי המשפחה הפלסטינית שבמתחם, לאורך השנים המתנחלים פנו אל המקומיים בהצעות שונות שיפנו את בתיהם בתמורה כספית כדי להימנע מתביעה משפטית לפינויים. הם דחו הצעות אלה הנחשבות בחברה הפלסטינית מעשה של בגידה. המשפחות נותרו במקום והן מדווחות על המולת מבקרים רבה ומפגעי רעש מצד המבקרים באתר ומביעים חשש מפיתוח האתר והרחבת הפעילויות הרועשות בו עוד יותר. במהלך השנים המקום הוקף מצלמות אבטחה הפונות גם לעבר בתי הפלסטינים אשר דיווחו לנו על תחושה של אובדן פרטיות. השפעתו הרעה של האתר מתרחבת גם מעבר לשלושת המשפחות הגרות בו וכך משפחתה של חנן מסוודה נדרשת להגיעה לביתה דרך שערי האתר הנטרקים מידי פעם במקרה או שלא במקרה ברעש רב.

ישבנו בביתה של משפחת שאעבני להיכרות עם האם וידאד בת ה 87 ובנה סמיר. קל לטעות בוידאד הערנית והחייכנית ולחשוב שהיא צעירה מכפי גילה. היא דוברת מספר שפות באופן שוטף, כנראה זכר לימים בהם שירתה כדיילת בשדה התעופה של ירושלים לפני מלחמת 67. וידאד סיפרה לנו איך הגיעה לשכונה ושכרה אותו ממשפחת קראעין  וגידלה את משפחתה. לא קלים היו חייה של וידאד ובשנת 1983 נרצח בנה יוסוף בדקירת סכין על ידי נוער כהנא במהלך תגרה באוטובוס, ציור של גופת הבן מצויה מעל המקרר שבמסדרון הבית. שאלתי אותה מה עלה בגורלו של הנער הרוצח והיא אמרה לי נלקח למוסד סגור לנערים, נכנס דרך הדלת ויצא דרך החלון. למרות טראומה זו, אובדן תחושת הפרטיות, התביעה החדשה מטעם אלע"ד לפינוי ביתה וגילה המתקדם וידאד, שומרת על אופטימיות ונחישות. היא לא מהססת, למרות מגבלות תנועה לצאת מביתה לחצר ולנסות להסות את הנערים המתנחלים בפעילותיהם הרועשות.

שאלתי את וידאד עד מתי? והיא היישירה מבט ואמרה עד המוות, מכאן לא אצא. בנה סמיר מעשי יותר שומר על בית המשפחה ומטפח גינה עם צמחייה סבוכה ככל האפשר על מנת להעניק לו ולאימו מעט פרטיות מעיניהם הבוחנות של המתנחלים המבקרים באתר שעות רבות. לשאלתי כיצד הוא מתכוון להתמודד עם התביעה המשפטית אמר לי הבן כי הוא נמצא בקשר עם עורכי דין המתמחים במקרים אלה והוא מכין את כל האסמכתאות הנדרשות למאבק משפטי. זה הולך להיות מאבק ממושך הוא אומר בחיוך, אבי שמר כל פיסת נייר מאז הגענו אל הבית ולא נעשה חיים קלים לאף אחד.