דניאל רוטברט ואלנה צ'רטי שטיין מציגים מיצבים המתייחסים למקורות המים העתיקים של רמלה

"רמלה אנתרופוקן" בבריכת הקשתות ו"המקום בו שבילים נפגשים" במרכז לאמנות עכשווית רמלה, הן שתי תערוכות חדשות מרתקות שהן תוצר של מחקר מעמיק. בשתי התערוכות, האמנים מבקשים מהצופה, לחוות את האמנות דרך שיטוט בשיט בין המיצבים או בהליכה על על שבילים מוקפים מים מדומים

26 בספטמבר 2023

פחות מדקהזמן קריאה: דקות

מאת: שרה פלד

בריכת הקשתות ברמלה הוקמה בשנת 789 לספירה, על ידי השלטון המוסלמי בארץ ישראל, במטרה לספק מים לעיר. לימים הפכה לאתר תיירותי ובה צולמו סצינות מהסרט "חסמבה ונערי ההפקר".

בריכת הקשתות היא המבנה החשוב ביותר מימי שלטון החליפים העבאסים בארץ ישראל. מדרגות אחדות יורדות אל הבריכה, ובה שלושה טורי עמודים בנויים אבן, ובכל טור חמישה עמודים הנושאים את הקשתות המקומרות שעליהן בנויה התקרה. בתקרה קרועות שורות של אשנבים מרובעים, שדרכם כנראה נשאבו מים בעזרת דליים וחבלים בדורות הקודמים. הבריכה היא כמעט מרובעת.

אל המבנה המיוחד הזה, התוודע האמן האמריקאי דניאל רוטברט לפני מספר שנים, כחלק ממחקר על מאגרי מים עתיקים . התערוכה שהציב, "רמלה אנתרופוקן" מסכמת שלוש שנות מחקר ויצירה סביב מאגר המים בן 1200 שנה. המבקרים מוזמנים לצאת לשיט בין הקשתות ולהביט מקרוב על 3 המיצבים התלויים או הצפים בחללי הבריכה.

בתערוכה בבריכה, מסביר רוטברט כי "הפיסול המזכיר צורות ימיות, המרמז הן לתקופות גיאולגיות מוקדמות, בהן ים כיסה את כל אזורינו והן לירידה במגוון הביולוגי Biodiversity, אחת הבעיות החמורות שיצרה ההשפעה האנושית. הפסלים, הם כרישומים בחלל , ספק אותיות בשפה בלתי מוכרת, ספק יצורים שנעים-רוקדים בתוכה. הם חומקים מהגדרה ומתכתבים עם מהות המים עצמם – חומר שצורתו משתנה, שזרימה ושינוי הם מאפייניו המרכזיים. הפסלים קינטיים – העבודות מעוגנות במשקולות ונעות במים, מחומרים שאינם משתנים בשהות במים ואינם מתמזגים עימם. האמנות נותרת כסימן חיצוני. כדורי זכוכית חוזרים בעבודות שהוכנו במיוחד לתערוכה זו, הם מאזכרים את תעשיית הזכוכית, שהייתה רווחת בתקופת השלטון המוסלמי בארץ". דרך הפיסול הצף, הנע במים בהתאם לזרימתם, רוטברט מדבר על שאלות יסוד בדבר הקשר בין אדם לסביבה. בנוסף, הוא מתייחס גם להיבט ההיסטורי ולבריכת הקשתות כמעין אוצר זיכרון – מקום המשמר הדים של תקופות שונות ומאפשר לנו כיום להתבונן על העבר ולחשוב על ההווה והעתיד.

המיצבים השונים המוצגים מידי פעם בבריכת הקשתות, בעיקר הקרנות וידיאו אמנותיות, הם פרי שיתוף פעולה עם המרכז לאמנות עכשווית רמלה באוצרותה של ד"ר סמדר שפי. השימוש במבנה עתיק רב השראה לתצוגת אמנות, הוא חלק ממסצנת האמנות העכשווית, שמרכזה נמצא בבנין המוזיאון העתיק ברחוב הרצל. הקומה השניה של המוזיאון משמשת כגלריה לאמנות עכשווית עם תערוכות מתחלפות יחד עם חלל השייך ליד לבנים.

התערוכה הנוכחית בגלריה "המקום בו שבילים נפגשים" היא של אלנה צ'רטי שטיין, אותה פגשה האוצרת בתערוכה שהציגה בגלריה אלפרד בתל אביב.

האמנית הרב תחומית, חיה בין ישראל למילנו. היא בוגרת תואר ראשון בלימודי תרבות בלונדון, ותואר שני באמנות בבצלאל אותם סיימה בהצטיינות יתרה. הציגה תערוכות יחיד בגלריה ברוורמן, גלריה P8, קונטמפוראו סאו פאולו, פרמיו פרנצ'סקו ועוד. זוכת המענק לפרויקטים מיוחדים באמנות מטעם עיריית תל־אביב–יפו וקרן רבינוביץ' לאמנויות.

התערוכה של צ'רטי שטיין היא מיצב בכל חלל ה CACR הכולל ציור על זכוכית, ציור קיר ובעיקר שינוי של החלל על ידי בניית מסלולי הליכה וכיסוי הרצפה. צ'רטי שטיין מסבירה כי היא עוסקת ברוחני שאינו דתי וזאת לאור התחושה שהיחס בין האדם לעולם משתנה: שינויי האקלים המורגשים היטב. היא תוהה על ה"חוזה" ה"טיבעי", שבין האדם למערכת האקולוגית.

בעבודתה, היא פונה למיתוסים מקודשים, המקובעים בזיכרון קולקטיבי דרך לשלוש דמויות מיתיות : גאורגיוס הקדוש הנוצרי, אל-חַ'דִר הקדוש המוסלמי ואליהו הנביא הקדוש היהודי. שלוש הדמויות נעדרות מהחלל, אך הנוף בו הן מתוארות במקורות מצויר בציורים על חלונות המרכז. היא משתמשת בחלונות כמחוללים של ההתרחשות – אור היום הזז ומשתנה מייצר תנועה והשתקפות בחלל.

המיצג יוצר אווירה של קדושה ללא דת, ובתוך כך תהייה על מהות הקדושה. שבילי עץ על הרצפה משמשים כמסלול הליכה, וחלקי הרצפה הנותרים מצופים חומר מבהיק המדמה ים. הים של צ'רטי שטיין טעון משמעות ומתייחס לטקסי התקדשות, חניכה ומעבר בתרבויות רבות. כך למשל המקווה ביהדות, הטבילה הנוצרית או רחצת הפנים, הידיים והרגליים לפני התפילה באסלאם. האמנית מפנה לעיר בה מוצגת תערוכתה, רמלה, עיר בה חיות קהילות משלוש הדתות .

מימין רון פלד מנהל מוזיאון רמלה, ד"ר סמדר שפי, אוצרת המרכז, ואלנה צ'רטי שטיין. צילום: שרה פלד

בציור על החלון הפונה למסגד הגדול מצוירים נהר ועיר מבוצרת הטובלים בנוף כרי דשא והרים רכים. נוף דומה, בגרסאות שונות, חוזר בציורי גאורגיוס הקדוש והדרקון, כפי שצוירו לאורך השנים. הנהר מתקשר למוצא הדרקון המיתי ממים, בדומה ללווייתן המופיע בכתבים היהודיים, והעיר הבצורה מתקשרת לדימוי של הקדוש כאביר גואל, כפי שנוצר במשך מאות שנים בין העת העתיקה לעת החדשה. החלוקה בסיפור המיתי ברורה – האביר מציל את הנסיכה מידי הטבע המתגלם ביצור מפחיד, שאחת דינו להיות מנוצח על ידו. התפיסה המובלעת היא שהתרבות לעולם נעלה על הטבע. בחלל החיצוני ניצב ציור אבסטרקטי באורך של תשעה קיר מטרים, עשוי צבעי שמן גבס וחול. הצבעים מתאבכים בו כמו עננים, והתחושה היא תלת-ממדית, כך שכמעט ניתן לצעוד לתוך הקיר, להיבלע בשמיכה של צבע. הרכות מתעתעת – האסוציאציות יכולות לנוע מעננים לפטרייה אטומית ואף למרקם עור של דרקון.

בחלל הפנימי 2 ציורים על חלונות, בכל אחד מהם סימונים לנביא אחר: אל ח'דר ואליהו הנביא. שתי הדמויות קשורות למים, לחיי נצח ולנוכחות במרחב האנושי. גם בחלונות אלה הבכורה ניתנת לסביבה, למרחב, והדמות במדוברת חסרה. הציור הראשון המיוחס לאל ח'דר, המוזכר בכתבי הקוראן כצדיק עתיר ידע וכשליח השומר על הים. ,ביצוגיו הוויזואליים הוא מתואר כעומד על דג כנוע, שהוא בפני עצמו ייצוג הטבע המשרת את האדם. הציור, שחלקו העליון בגוונים ירוקים, המתקשרים לקדוש דרך שמו ("הירוק") וגם לתהליך הפוטוסינתזה בצמחים.

הציור השני המיוחס לאליהו הנביא, נוכח נפקד בכל ברית מילה וליל סדר, שהנס המיוחס לו קשור בהורדת המים בזמן בצורת. צ'רטי שטיין מבקשת מהצופה להרהר ביחסי השליטה והניצול שבין האדם לטבע, דרך בניה של עולם חדש. מבעד לצבעים המשתברים, השתקפויות, לשפע הסיפורים ההתרחשויות, בעולם העובר שינויים מהירים, היא יוצרת מקום חדש המציע אפשרות לקיום הרמוני.