המלחמה הזו, שעדיין נלחמים על שמה, תהיה מן הסתם ועבור אזרחים רבים כמו גם לוחמים ה'פוסט טראומטית' מכל המלחמות. אין כמעט אחד או אחת מאתנו שלא נחשפו לקולות ולמראות הקשים של מעשי הרצח, האונס, ההרס והביזה של השביעי לאוקטובר. במרבית המלחמות היו אלה החילים ששבו משדות הקרב מצולקים בגופם ובנפשם. במלחמה הזו נחשף גם העורף לתמונות ועדויות שלא ברא השטן (אלא אם כן קוראים לו הנחב'ה והחמאס) ושכמותן לא ראינו וחווינו בכל מערכות ישראל. נדמה שכבר עכשיו ניתן לשער שכולנו, על זקנינו וטפנו, נצטרך לעבור ריפוי עמוק ואתחול מחדש בטרם נשוב להאמין בטוב האנושי ובשגרה נטולת רע.

אבל פניך נערי נותרו שונים

הפציעות הנפשיות שמלוות את אלו שחזרו משדות הקרב ומפיגועי האיבה לא זכו כמעט לאזכור אמנותי. דוד עתיד, חבר קיבוץ משמרות לשעבר וכיום חבר מעגן מיכאל, חזר פצוע ממלחמת ששת הימים וכתב את 'הייתי נער' לאחר ששמע בערב ראיונות של דן בן אמוץ לוחם 'פוסט טראומטי' מספר על שעבר. "גילחנו הזקן קיפלנו המדים / שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים/ העניינים שבים אט אט למסלולם / לומדים לא להזכיר את אלה שאינם / לומדים לחזור להרגלים הישנים/ אבל פניך נערי נותרו שונים". כך שרה הסולנית אביבה בנו בלהקת הנח"ל, כמו מתוך גרונה של חברתו של הלוחם השבור, ובאה לתאר את הימים החולפים בשגרה לעומת הנער שבגר באחת ונותר במלחמה שאף פעם לא די לה.

מלחמת העצמאות כונתה גם מלחמת השחרור אבל היו גם כאלו , כמו המשוררים עמוס קינן ויהודה עמיחי, שכתבו בהשפעתה שירי שכול ושחור ולמעשה לא השתחררו ממנה עד יום מותם. קינן כתב לאחר המלחמה : "משהו נורא קרה לו ליואל/ כשהגבעות הירוקות לבשו אדום / נפל עליו מסך שחור / משהו נורא קרה לו ליואל / ועכשיו הוא תועה כמו כדור" בתו רונה קינן  הלחינה וביצעה את השיר בשנת 2009 לצד שירים נוספים שכתה על המלחמה ההיא. יהודה עמיחי תיאר בלשונו המטאפורית את המפגש בין הנערה שחיכתה לשובו של האהוב וקיבלה אדם שונה משהכירה לפני המלחמה. "כל הקיץ התאמנו פרחים לפרוח/ בתוך האדמה הסבלנית וצברו כח / "חזרתי אליך, אבל הייתי אחר" / שיערך הארוך נערה שיערך הקצר" . עמיחי מפליא לתאר באמצעות השיער המתארך את שגרת החיים ודרך השיער הקצר את קיצם, וגוזר כליה על מערכת היחסים שלא תשוב למה שהייתה ."אחר כך שתקו, כצעדים מתרחקים / השמיים נפתחו, נסגרו ספרי חוקים / "מה את אומרת?", "מה אתה אומר?" / שיערך הארוך נערה שיערך הקצר". השיר נכתב בשנת 1992 אבל היה ועודנו נכון תמיד לתיאור השבר הנפשי שמשפיע גם על מערכות היחסים.

איך פעם זה היה פשוט / לחיות לשיר ולא למות

רק אחר מותו של יונתן גפן ידעו בני המשפחה לספר על הפוסט טראומה בה לקה פעמיים- אחר מלחמת ששת הימים ולאחר מלחמת יום כיפור- והשירים שכתב בעקבות תופעת הדחק: הנסיך הקטן מפלוגה ב', מקום לדאגה, רכבת העמק, וגם שורה מתוך 'אתם זוכרים את השירים': "איך פעם זה היה פשוט / לחיות לשיר ולא למות".

לאחר מלחמת לבנון הראשונה ב-82 כתב יובל בנאי את השיר הפוסט טראומטי "לא יכול לעצור את זה" והמילים כאילו מתחברות עם המתרחש בימים האלו ובזמן הזה: "שמונים ושתיים בגבעות של ביירות / פרנקו אומר אנחנו יורים בטעות / לא יכול לעצור את זה / לא יכול לעצור את זה" ובסייפה של השיר רושם מילים מצמררות: "אין אלוהים, אין יקום / אין המין האנושי / אין חיי העולם הזה / לא יכול לעצור את זה".

עידן עמדי, שגם הפעם נלחם כחלק מכוח הנדסה בעזה, כתב את השיר 'כאב של לוחמים' שכמו ממסגר את  כל שירי הפוסט טראומה לדורותיהם: "..ואת , את לא יודעת כמה / ממך ניסיתי להסתיר/ את כל הסיוטים בלילה /  צרחות ודם על המדים / את לא מבינה כבר למה / אני מזמן כבר לא אני / תמונות רצות מאותו לילה / דמעות, כאב של לוחמים".

השירים של המלחמה הזו עדיין לא נכתבו אבל הם צפויים להיות קשים לא פחות מאלו שקדמו להם, כמו שהפוסט טראומה קשה מקודמותיה.