נפתח בסיפורו של הכפר אם ס׳פא (שטחו הבנוי נמצא בשטח B ואדמותיו החקלאיות בשטח C). אם ס׳פא נמצא צפונית לרמאללה, ומונה כ-700 תושבים אשר רבים מהם חקלאים.  מאז השבעה באוקטובר תושבי הכפר חיים תחת מצור, וחווים אלימות קשה על בסיס יום יומי.

עם תחילת המלחמה בעזה, שתי הדרכים המחברות את הכפר לכביש הראשי (465) נחסמו על ידי הצבא בערימות עפר וסלעים גדולים. גם דרכי העפר הקטנות המובילות אליו נחסמו. בכל פעם שהחסימות נפתחו מעט, חיילים שבו וסגרו אותן, ובכל אחת מהפעמים הללו החיילים גם חתכו את צינור המים היחיד אשר מוביל אל הכפר. לדברי תושבי הכפר,  כאשר אנשים ניסו לחצות חסימות אלה ברגל, חיילים ירו לעברם אש חיה. בעקבות ניתוק הכפר מהכביש, מצבם הכלכלי של תושביו הולך ומדרדר. בנוסף לכך, כמו כל יתר הפלסטינים בגדה המערבית, הם מנועים מלהיכנס לעבוד בתוך תחומי הקו הירוק מאז פרוץ המלחמה. רבים מהם  מובטלים ואף מתארים מצב קבוע של מיעוט במזון. אחת החסימות הוחלפה לאחרונה בידי החיילים בשער ברזל, אשר נותר נעול כל הזמן. לדברי התושבים  מטרת השער היא לאפשר את כניסת הכוחות לכפר ביתר קלות, ואכן, מספר פעמים מאז תחילת המלחמה חיילים נכנסו לתוך הכפר: פעם בכדי לתלוש דגלי פלסטין מאנדרטה לזכר נער שנהרג בהפגנות שנה שעברה, פעם נכנסו ועצרו את כל מי שישב ברחוב ופעם אחרת נכנסו וירו במנורות בניין המועצה, על מנת להחשיך את הרחוב.

לא זאת בלבד שהכפר למעשה נצור, המדינה גם גוזלת את מה שנותר מעתודות הקרקע שלהם אותן היא מוסרת לידי מתנחלים. בחודש האחרון החלו מתנחלים, מלווים בחיילים,  לעבד אדמה בגבעה מעל הכפר בעזרת מחפרונים. מאז שהחלו העבודות, התושבים מנועים מלהגיע לשם. חיילים הציגו בפני התושבים מפה אשר מראה כי בשנת 1983 הקרקע הפכה לאדמת מדינה ובשנת 2014 סופחה להתנחלות הקרובה – עטרת. הדבר נעשה אף על פי שבידי התושבים מסמכים וקושאנים (מסמכים נוטריוניים) המוכיחים בעלות על הקרקע.
השטח המסופח מנותק למעשה מההתנחלות, וממוקם כחצי קילומטר ממנה, אך צמוד לבתי הכפר הפלסטיני. במספר  הפעמים כשתושבי הכפר ניסו להגיע לאדמות במטרה לעצור את העבודות, חיילים שאבטחו את הטרקטור ירו לעברם, זרקו רימוני הלם והכו אותם. תושב הכפר, חקלאי מבוגר, מספר כי כשעלה לגבעה עליה ממוקמת אדמתו, חיילים החלו לירות לכיוונו וכדורים חלפו בצמוד אליו. החיילים רצו אליו בצעקות, הכו אותו בעזרת רובה והפילו אותו לקרקע. לבנו, שהתלווה אליו, שברו את היד.

חיילים עוקרים שתילי זית שנטעו התושבים על אדמותיהם (צילום: אבישי מוהר)

לפני שבועיים, בשבת (20/1/2024) הגיעו תושבים מלווים בפעילי סולידריות לאדמותיהם הפרטיות בקרבת הכפר על מנת לשתול עצי זית במקום בו מתנחלים הרסו ועקרו עצים לפני כחודשיים. הקרקע בה ניסו לעבוד נמצאת ברווח הקטן בין ההתנחלות עטרת לבין אותו שטח שסופח אליה בשנת 2014, ועדיין מוכרת כקרקע פלסטינית פרטית. למרות שאפילו לפי חוקי הממשל הצבאי מותר לפלסטינים לעבד את הקרקע הזו, זמן קצר לאחר תחילת העבודה הגיעו למקום חיילים, מנעו את העבודה בטענה שהיא לא חוקית והחלו לתקוף את התושבים ואת הפעילים. כאשר התושבים, וביניהם בעל האדמות, סירבו לעזוב את המקום, החלו החיילים לירות לעברם רימוני גז מדמיע. החקלאים מספרים כי קצין שהגיע עם הכוח אף איים שישתמש בירי חי, ואמר לפעילים כי הם "מביאים לכפר עוד הרוגים ופצועים ועוד שטח שהם (התושבים) לא יגיעו אליו". התושבים החלו להתרחק מהמקום ולעלות לכיוון הכפר, אך דבר זה לא סיפק את החיילים. אלו המשיכו לירות גז מדמיע במשך כחצי שעה, ואף עקרו את העצים שנשתלו על ידי התושבים.
לבסוף, לאחר שהכוחות פיזרו באלימות את החקלאים, הגיע קצין נוסף ובידיו צו שטח צבאי סגור ל-24 שעות. תושבי הכפר נמצאים איפה בין הפטיש לסדן: אם יגיעו לאדמותיהם יותקפו על ידי הצבא, ואם יוותרו – יאבדו את הגישה לעוד אדמות חקלאיות.

נחת זרוען של הרשויות הישראליות לא פסחה גם על הכפרים מערג׳את ומע׳ייר א-דיר, בתיהן של שתי קהילות הרועים האחרונות שנותרו באזור  רמאללה, ממזרח לכביש אלון. באזור זה מתרחש תהליך הדרגתי של טיהור אתני שבשנתיים האחרונות הפך מהיר מאוד, ואף הואץ מאז השבעה באוקטובר. שתי הקהילות, בנות אותה משפחה  אמנם הצליחו לשרוד את הגירוש המאסיבי שהתרחש באזורן (בין היתר גירוש וואד א-סיק ועין רשאש), אך ממשיכות להתמודד עם תקיפות אלימות והטרדות יומיומיות מצד המשטרה, הצבא והמתנחלים.

לפני כחודש (28.12.23) הגיעו אל הכפר מע׳ייר א-דיר מתנחלים, חלקם חמושים ורעולי פנים. המתנחלים ירו באוויר, זרקו אבנים לעבר הבתים והתושבים והכו אותם ברוביהם. רבש"ץ ההתנחלות הקרובה, עובד משרד הביטחון,  אף איים עליהם שאם לא יעזבו את כפרם – יהרגו אותם. התושבים הזעיקו את המשטרה, אך הכוח שהגיע רק הרע את מצבם: השוטרים שהגיעו לאירוע לא פעלו נגד התוקפים, אלא עצרו שבעה מתושבי הכפר, וביניהם גם את השייח׳. ״הם באו בשבילם (בשביל המתנחלים) ולא בשבילנו״ סיכם אחד התושבים.

שבעת העצורים נלקחו לכלא עופר, בו שהו במשך שמונה ימים בתנאים קשים ביותר. הם הוכו יום יום, ונמנעה מהם כמעט לחלוטין גישה למזון ולשתייה. לבסוף הם נלקחו לבית המשפט הצבאי, שם הוחלט לשחררם, אך בכפוף להפקדה של 52,000 ש״ח – אסון כלכלי עבור קהילת רועים ענייה. סכום עתק זה מתווסף לתשלומים אינסופיים עבור מזון לצאן. ממוקמים בין שטח אש 929, שמורת טבע נחל מכוך, ומאחז מצפה דני – תושבי הכפר מנועים מלרעות את עדריהם במקומות בהם רעו במשך עשרות שנים, ונאלצים להאכיל את צאנם במזון קנוי.

זו לא הפעם היחידה בה ׳המדינה׳ הצטרפה למאמצים לגירוש הכפר. הרי שבנוסף לתקיפות אלימות ומעצרים, הפלסטינים סובלים מהטרדות יומיומיות ״קטנות״ שמטרתן ערעור שגרת החיים, וגם לכך עולה תמונה לפיה המשטרה והצבא שותפים מלאים לקשיי יומם של הפלסטינים.
ב-31.12.23, שלושה ימים לאחר התקיפה שנזכרה למעלה, ובעוד שהעצורים נמצאים בכלא, הגיע לכפר איש ביטחון התנחלויות ועצר את רכבו מול הבתים. הוא שהה שם זמן מה, ויצא מהכפר. אחריו הגיע תורו של הצבא: טנדר צבאי עצר באותו מקום, והחיילים יצאו לצלם את הפעילים שנכחו באותו זמן בכפר. הם נשארו בכפר כעשרים דקות, ועזבו.
עכשיו הגיעה תורה של המשטרה: ניידת משטרה, ובה שוטר וחייל רעול פנים, הסתובבה בין בתי הכפר במשך כרבע שעה תוך השמעת סירנה מחרישת אוזניים. לבסוף, מבלי לתת אף סיבה להתנהגות המאיימת, הניידת יצאה מהכפר ונעלמה. על רקע האירועים האלימים שפקדו את הכפר, עצם נוכחותם של מתנחלים ואנשי כוחות הביטחון בתוכו, מייצרת תחושת סכנה חריפה ואיום על תושביו.

גם במערג׳את ניתן לראות באופן ברור כי כוחות הביטחון הרשמיים של המדינה משתתפים בהטלת הלחץ ובהערמת הקשיים על הקהילה במטרה שתושביה יעזבו. בהזדמנות אחת, בערב, הגיע לכפר טרקטורון, עצר בקרבת הבתים והאיר עליהם ועל יושביהם בפנס חזק במשך כחצי שעה. פעילים ששהו בכפר הזעיקו משטרה, אך השוטר שענה לקריאה טען כי אין צורך במשטרה היות ובאירוע המדובר כבר נמצא קצין צבא. אלא שעל פי עדויות התושבים מלבד הטרקטורון, לא היה באזור כל כלי רכב נוסף, לא צבאי ולא משטרתי. לאחר מכן, בשעה 00:30, הגיע הג׳יפ צבאי, נכנס לכפר ועשה סיבובים בין הבתים תוך כדי צפירות חזקות, ככל הנראה על מנת להעיר את התושבים משנתם, ולהפחידם. גם כאן מספרים התושבים, מדובר בפעולות שכל מטרתן – איום, הפחדה וערעור שגרת החיים.

בפעם אחרת, נכנס כוח מג״ב נכנס אל הכפר. השוטרים, וביניהם רבש״צ ההתנחלות הקרובה (מבואות יריחו) לבוש במדי מג״ב, נכנסו לבית הספר של הכפר באמצע יום הלימודים, על מנת לדרוש מהמורים להסיר ציור של דגל פלסטין מאחת הדלתות. לבסוף עזבו, ועברו לבית ספר אחר בקהילה קרובה לשם, לאותה מטרה. המגמה מובנת – לגבי המתנחלים, אין דבר כזה פלסטין והם יעשו ככל שיוכלו על מנת למחוק את אזכור האפשרות לפתרון 2 מדינות לשני עמים.
בתחילת מלחמת 'חרבות ברזל' מתנחלים אף תלו דגל ישראל על מבנה בית הספר, ובובות ספוגות צבע דם מול הכניסה אליו. השבוע,  מספרים הפעילים נכנסו לשטח בית הספר לובשי מדים (או מתנחלים במדים, קשה להבדיל בימים אלה), חפרו קברים קטנים בקדמת בית הספר כאיום פסיכולוגי  על חיי הילדים – מובן מאליו כי כניסתם של כוחות הביטחון אל תוך בית ספר בו שוהים ילדים וילדות צעירים, מייצרת עבורם חוויה מאיימת ומערערת, ופוגעת עד מאוד בתחושת הביטחון של הילדים. הימצאותו של בית ספר בכפר מחזק את הקהילה, ולכן דווקא מקום זה, שאמור להיות מקום מוגן ובטוח, הופך פעמים רבות למטרה.

המקרים שתוארו לעיל מייצגים מציאות יומיומית ורווחת. כשלהבנת הפלסטינים, אנשי כוחות הביטחון, חיילים ושוטרים כאחד ביחד עם המתנחלים ובגיבוי מערכת המשפט, יוצרים מערכת שמתעמרת באוכלוסייה פלסטינית אזרחית נטולת הגנה. אין ספק שאלימות מתנחלים באזורים אלה היא תופעה משמעותית ומטרידה. הדבר מטריד במיוחד לאור העלייה התזזיתית שהגיעה בגיבוי ממשלתי במספר האזרחים החמושים ואמצעי הביטחון שברשותם. עם זאת, נראה כי לישראלים קל להטיל את מלוא האחריות על קומץ מתנחלים קיצוניים ולראות בצבא גוף שבלית ברירה מאבטח אותם, כשהאמת העירומה היא שהמדינה ושליחיה הרשמיים יוזמים ומשתתפים באלימות לא פחות קשה, מחושבת ויומיומית, המוצאת לה דרכי ביטוי מגוונות שלא פסחו על אף אחת מהמערכות השלטוניות בגדה המערבית. מדובר צה"ל נמסר בתגובה לשאלה: מדוע חיילים עקרו שתילי זית? "המרחב בו נטעו את השתילים הינו שטח צבאי סגור אשר מצריך אישור לנטיעה על-ידי הגורמים המוסמכים, דבר שלא בוצע באירוע המתואר. כוח צה״ל הגיע למרחב ופיזר את ההתקהלות."