IMG PLURIELLES, Baya, Femmes en leur Jardin, 2022  https://librairie.imarabe.org/baya-femmes-en-leur-jardin-2

באיה, בשם לידתה פטמה חדד (1931-1998), היא הציירת האלג'יראית הידועה ביותר בצרפת. מתערוכתה הראשונה בפריז, ב-1947, בגלרייה מאג  la) (Galerie Maeght, תחת חסותו של המשורר והסופר הסוריאליסטי אנדרה ברטון ועד הרטרוספקטיבה בפריז ובמרסיי ב-2023, באיה לא מפסיקה לעורר התלהבות והשתאות. כך בדיוק הרגשתי כשהסתובבתי בפליאה ובהתרגשות באולמות סנטר דה לה וויי שריטה (Centre de la Vieille Charité) במרסיי, אולם אחרי אולם, באותו בוקר בלתי נשכח, בקיץ שעבר, מול היצירות הצבעוניות שבהן נשים וילדות אחוזות זו בזו באהבה וברעות בתוך גן עדן של צמחייה ובעלי חיים מארץ החלומות. כמה שמחה, תנועה, הרמוניה, דמיון ושירה ביצירות שבהן דמויות, טבע וחפצים משתלבים ונשזרים אלה באלה, קוראים לצופה לתת להם משמעות! אמנות חזקה, תוססת, פתוחה.

באיה, ששמה היה פטמה, איבדה את אימה כשהייתה בת חמש. כשהתחילה לצייר, חתמה על יצירותיה בשם אימה, באיה. פטמה הפכה באיה ובכל יצירה מצאה שוב את האמא המתה והתחברה איתה, מעבר לזמן, בגן עדן פנטסטי. בציורים רבים רואים אם ותינוקת כמו מובנית בחיקה. היתומה הגאונית והאצילית, שהיטלטלה ממקום למקום עד שאומצה על ידי אישה נהדרת, ציירת צרפתייה בשם מרגריט קמינה (Marguerite Caminat), בראה עולם משלה שאיכלס דמויות עגולות נשיות ואוהבות (שהיו כולן האימא המנוחה ותחליפיה), צמחיה עבותה, פרחים ופירות, חיות אקזוטיות, ומאוחר יותר, אחרי נישואיה עם מוזיקאי, גם כלי נגינה, והכול מסודר בקומפוזיציה הרמונית של צבעים וצורות, סימפוניה, סיפור אגדה. השוו אותה למאטיס ואכן יש דמיון מסוים אך לבאיה הייחוד שלה. באיה מראה לנו ברוב עבודותיה גן עדן שלפני החטא הקדמון שבו הנפרדות והאינדיבידואציה הולכות ומיטשטשות. אישה וציפור מוצגות כתאומות, נשים רוכבות על בעלי חיים, דגים מעופפים, כלי נגינה דומים לציפורים והופכים מדומם לחי.

באי אילו ציורים ניתן להבחין בצער על הפרידה מהאם המתה, בחוסר היכולת לגעת בה אך הנוסטלגיה הכאובה אינה הטון השליט. באיה יצרה עולם אומנותי שפיצה אותה על האבדה הגדולה. מבקרים עומדים גם על הצורות המעוותות ברבים מפסליה אך זהו אינו הקו המאפיין היחיד שלהם. באיה הייתה ציירת, פסלת, קרמיקאית. היא הייתה ערביה וקבילית ושאבה השראה משתי התרבויות שעירבבה בעולמה האישי, סיפור חייה המיוחד ודמיונה הפורה. בביתה של אימה המאמצת נחשפה לאומנות צרפתית ואירופאית, בספרים, ביצירות הנמצאות ובעבודות של מרגריט, כך שניתן להוסיף מקור השפעה שלישי. מזרח ומערב, אישי ואוניברסלי, מסורות ומודרניזם, מיתוסים ודמיון אישי, באיה הייתה כל זה, נולדה אומנית והשאירה מורשת ענקית שכל אחד, יהיה מוצאו ומינו אשר יהיה, יכול להתפעל ממנה ולהזדהות איתה.
בעל הגלרייה הנודע אמה מאג (Aimé Maeght), התרשם ממנה בביקור באלג'יר ואירגן לה תערוכת יחיד. כך הפכה באיה לסטאר בגיל שש עשרה. בגלרייה מאג הסתובבה הנערה בלי לדבר הרבה, צנועה וגאה, נסיכית, בין המבקרים המשתאים, ביניהם אנדרה ברטון, אלבר קאמי, פרנסואה מוריאק, ז'ורז' בראק, כריסטיאן בראר (Christian Bérard).
באיה סירבה לענות על שאלות. מאין באו לה הרעיונות לציורים ולפסלים, "אינני יודעת", חזרה ואמרה, לא נכנעה. מאוחר יותר תגיד שלא היא ינקה מהסוריאליזם אלא ההפך. ואכן, הסוריאליזם קיבל השראה מבאיה ובזכותה נחשף ברטון לפלא היצירה. באיה, ילדת פלא שהחלה לצייר בגיל 13 ולכייר עוד קודם, נולדה עם קסם בידיים, עם כושר המצאה שלא מהעולם הזה. באיה יש אחת בכל דור. בקיץ 1948 חזרה באיה לצרפת והפעם לסטודיו לקרמיקה מדורה בעיירה וולוריס, בדרום צרפת. שם עבדה בשכנות לפיקאסו וניהלה איתו שיחות. הכול היו בטוחים שהוא זה שהדריך אותה. לא ולא, תגיד יותר מאוחר. באיה בת ה-17 ופיקאסו בן ה-67 ניהלו שיחות כשווה אל שווה בנוגע לעבודות קרמיקה.

התערוכה בגלרייה מאג הייתה אירוע. באיה מעולם לא הלכה לבית ספר, שלא לדבר על בית ספר לאומנויות יפות. היא נולדה להורים כפריים, אוהבים ועניים בגן עדן אבוד, ביישוב במרחק 15 ק"מ ממזרח לאלג'יר, שנקרא אז בצרפתית, Fort-de-l'Eau ("מבצר המים") ובערבית, עוד קודם, برج الكيفان ("מבצר התהומות"). ב-1937 נפטר אביה. אימה נישאה לסוחר קבילי עשיר, כבר נשוי עם ילדים רבים, ולקחה איתה אליו את שני ילדיה, פטמה (באיה בעתיד) ואחיה עלי.
1937-1940שנים מכריעות. הילדה התבוננה בנשים הקביליות שכיירו כלים ובשמלותיהן הצבעוניות. הפסלים שתעצב באיה, המוטיבים והצבעים בציוריה, כמו הוורוד אדום, הוורוד סגול והכחול טורקיז, יהיו מושפעים מהתקופה הזאת. וכמובן הקרבה לאם שהכירה כה מעט.
ביצירותיה של באיה ניכרות גם השפעות הבובות הקביליות שהילדות היו מכינות מפיסות בדים לפי המסורת כמו גם השפעת התסרוקות, התכשיטים המרהיבים, שרשרות ועגילים ועוד חפצים, אגרטלים, מנורות, פמוטים, כלי מטבח. מציינים גם את ההשראה ששאבה ממיניאטורות מזרחיות שראתה בביתה של מרגריט. עשרות סיפורי עם כפריים קבילים, כמו, למשל, הפרה ושני היתומים, ששמעה באיה, שימשו לה כמקורות השראה לסצנות מצוירות.  בין לבין, בחוות הפרחים בעיר מולדתה, התרשמה מהפרחים האקזוטיים ומהפרפרים הצבעוניים שיפארו את ציוריה, סמל לנשמותיהן של הדמויות או, על כל פנים, בסימביוזה הדוקה איתן.
ב-1940 נפטרה האם. הסבתא אספה את הילדה אליה, לבית הדוד, לעיר בה נולדה. בחוות פרחים, שבה עבדו הסבתא והנכדה, הכירה זו את אחותה של בעלת החווה, מרגריט, אומנית שהייתה נשואה אז לצייר ומחנך יהודי סקוטי. מרגריט התפעלה מהאופן בו ציירה הילדה על החול וכיירה פסלונים מאדמה ומים כל פעם שרק יכלה להתפנות מעבודות החווה. מרגריט לקחה את הילדה אליה כדי, באופן רשמי, שתעזור לה בעבודות קטנות, ניקיון וקניות, אך עד מהרה אימצה אותה כאם.
כשחזרה הילדה מביקוריה השבועיים אצל הסבתא, גילתה מרגריט סימנים של התעללות מצד הדוד וכך דרשה וקיבלה, ב-1947, חסות מלאה עליה עד גיל הבגירות. מרגריט נטלה לידיה את גורלה של באיה וזה היה מזלה של הילדה. כבר מ-1943 התגוררה באיה בביתה של מרגריט ובעלה באלג'יר אחרי שהזוג עזב את חוות הפרחים ושם התחילה לצייר בצבעי גואש. מרגריט המדהימה הגנה על באיה, גידלה וטיפחה אותה. מרגריט סיפקה לה נייר וצבעים, שכרה מורה כדי שתלמד אותה קרוא וכתוב. מרגריט תמכה בבאיה עד סוף חייה.
ב-1953 נישאה באיה למוזיקאי-זמר, מבוגר ממנה בשלושים שנה, שהיה כבר נשוי ואב לשמונה ילדים. באיה השתקעה בעיר בלידה, בבית גדול עם גן מרהיב שבו עצי תפוז, לימון, פרחי הורטנזיה ושיחי ורדים מכל הצבעים. במשך עשר שנים כמעט ולא ציירה כי ילדה שישה ילדים, חמישה בנים ובת אחת. את מה שחסר היה לה בילדותה, העניקה לילדיה. חלומה היה לא רק להיות ציירת אלא גם להקים משפחה ולתפקד כאם. באיה בישלה, השקתה את הצמחים בגן, טיפלה בילדים. היא מצאה שוב את גן העדן שלה, בגרסה נוספת. וכשנפטר בעלה ב-1979, בגיל 76, צערה היה כה גדול עד כי רצתה למות. נישואיה הכניסו לציוריה מוטיבים חדשים – כלי נגינה רבים ומגוונים, אלה היו מפוזרים בשפע בבית כי לבעלה הייתה תזמורת גדולה. גם כלי בישול – באיה אהבה לבשל ולהאכיל. לבאיה היה סטודיו ליד המטבח עם שולחן ענקי אך היא לא ציירה במשך עשר שנים והתמסרה שוב לאומנות, בעידודו של בעלה, רק אחרי הפסקה זו. אלה היו גם שנות מלחמת העצמאות שבהן גם בעלה הפסיק, מכורח הנסיבות, את פעילותו האומנותית.

מרגריט ושאר חבריה הצרפתים של באיה חזרו לפריז עם פרוץ מלחמת העצמאות של אלג'יריה. אך ב-1962, עם תום המלחמה, רכש המנהל של המוזיאון הלאומי לאומנויות יפות באלג'יר עבודות של אומנים מקומיים וביניהם גם ציורים רבים של באיה. שמחתה כשראתה את ציוריה על קירות המוזיאון קיבלה משנה תוקף כשמרגריט, שעבדה בגלריה מאג, כתבה לה שהצליחה למכור יצירות שלה. באיה הציגה בתערוכות רבות (אלג'יר, פריז, אורן, מרקש, מדריד, בריסל, לונדון, וושינגטון…) והיותר חשובה בהן הייתה ב-1982 במוזיאון קנטיני במרסיי, תערוכת יחיד שאירגנה לכבודה אדמונד שרל-רו. נשיא צרפת דאז פרנסואה מיטראן ושר התרבות ז'אק לנג נכחו בחניכה. באיה הגיעה למרסיי מביתה בבלידה שהיה העוגן שלה מאז נישואיה ועד מותה. בהזדמנות זאת ביקרה באיה חברים בפרובנס ובמיוחד את מרגריט שעזבה את פריז ועברה לגור ליד טולון עד מותה ב-1987.
פחות משנה לפני מותה, בעודה כבר חולה, טרחה באיה והגיעה לפריז לתערוכה של ציירים אלג'יראים בה השתתפה. באיה נפטרה בבלידה ב-9 בנובמבר 1998. באיה ידעה להמשיך ולחדש את יצירתיותה עד הרגע האחרון ועדיין לא נאמר הכול על ההתפתחות בעבודותיה, על החידושים והשינויים שהכניסה בהם. אומנית אישה, אומנית אלג'יראית, אומנית מוסלמית, אומנית מודרנית, אומנית חלוצה, באיה הייתה פשוט אומנית גדולה שאהבה לגלות וליצור, בחריצות ושקדנות.