בין כ"ט בנובמבר 1947 ובין ה' באייר 1948, היו רוב מנהיגי הישוב שחששו שאנו עדיין קטנים וחלשים וכי אסור לנו להכריז על הקמת המדינה. אותם מנהיגים היו לא פחות פטריוטים. הם פשוט עשו חישובים: 650 אלף תושבים יהודים מול כמה עשרות מיליונים של מדינות ערב שמאיימות לפלוש וחסל את " הישות הציונית".  מתמטית, אין סיכוי שנשרוד אפילו יום אחד. היה צריך איש אחד, קטן קומה בשם דוד בן גוריון שיראה משהו שקשה מאד לכמת במספרים וזה עוצמת הרוח של העם והנחישות שלו שאחרי השואה "לעולם לא עוד!", בן גוריון הצליח על חודו של קול בודד להביא להכרזת המדינה. תתמהו – אני מעביר לכם שיעור בהיסטוריה? כי בן גוריון היה יותר ממנהל של ממשלה, הוא היה מנהיג עם חזון. הוא ידע מה העם צריך ולמרות התנגדות מבית הוא חתר לשם.
היום עומד. בראשנו פוליטיקאי נכלולי, איש הנאשם בבית המשפט בשוחד והפרת אמונים, איש שהוא ההיפך הגמור מבן גוריון והוא אמור לקבל החלטה בן גוריונית שתכריע לאורך שנים בדילמה אי אפשרית: להקריב חיי חטופים מול תמונת ניצחון של הכרעת החמאס.  ביבי כאדם וכמנהיג הוא הססן, ודחיין ללא תקנה של החלטות קשות. אין לו את חוט השדרה הנדרש לעמוד באתגר הבן גוריוני הזה.

ומצד שני של המתרס עומד יחיא סינוואר , איש שהיה אסיר שלנו עשרות שנים ונהנה להתל בנו כמו חתול שמשחק עם טרפו.הוא יודע את הרגישות שלנו לחיי אדם, הוא יודע כמה חברה דמוקרטית שבה לוחצים משפחות החטופים – ובצדק מבחינתם-על שחרור יקירהם , יכולה להביא לסוג של עסקה שנוגדת את שרידותו הפוליטית של הביבי, כי אנשי הקואליציה הימנית הקיצונית שלו, יעדיפו לפרק את הממשלה מאשר תמונת ניצחון של שחרור מאות ואולי אלפי רוצחים, טרוריסטים ואולי אף רוצחי הנוחבה שביצעו את טבח ה-7 באוקטובר בעוטף עזה.
ביבי, שאצלו התדמית והנדוס התודעה גדול יותר מאשר כושר ההחלטה והנשיאה באחריות לא למד מעולם אצלי התנהגות ארגונית וניהול. ואולי חבל. כי אולי אז היה מבין שאין סמכות בלי אחריות.

ה'ביבי' לא יכול לסבול את המחשבה שבמו ידיו יהפוך את יחיא סינוואר לסלאח א דין שהוריד את אויביו על הברכיים למרות שהיו מצויידים בכל טוב הנשק המודרני. זו תמונת הניצחון האמיתית שביבי קיווה לה לעצמו. כשהוא מחייל מדושן עונג מול גופתו הנקובה מכדורים של אויבו באיזה מיהרה חשוכה, או מבצע אנטבה חדש בו ישוחררו החטופים על ידי חיילינו הגיבורים.  אבל ביבי לא יזכה בה כי אנו מנהלים מלחמה אחרת לגמרי. מלחמה מסוג אחר שמעולם לא ניהלה שום מדינה. זו לא מלחמה בין מדינות שצבא אחד מכריע את צבא המדינה האחרת ואז יש תמונת ניצחון, כתב כניעה והעם שר ומריע למנהיגו " דוד מלך ישראל…".

אנו נמצאים בזמנים אחרים לגמרי במאה ה-21.  במלחמה שבה אנו נלחמים כצבא מודרני בארגון גורילה הנטוע עמוק בתוך העם שלו. שניים וחצי מיליון עזתים שכולם חמאס.כי זה לא רק טרור לוחמני, זה רעיון דתי אסלאמי של ה"צומוד", ה"סבלנות" והנכונות למות על קידוש שמו של אללה בשביל לסלק מכאן את "בני החזירים והקופים" (שזה אנחנו.) לא סתם יש בכל דירה או כיתת בית ספר ברצועה את ספרו האנטישמי של היטלר. בבתי הספר בעזה לימדו את הילדים  לעשות דה הומניזציה ליהודים כמו הנאצים. ולכן זה מסביר את השנאה האיומה והיכולת הנפשית להרג ההמוני של נשים ילדים וזקנים בטבח ה7 לאוקטובר 23.
נחזור לביבי. אני לא מקנא בו. הוא צריך לוותר על החלום שלו לתמונת ניצחון. אף אחד לא יצעק לו " היידה ביבי" אחרי כל החלטה מג'ורית שהוא יאלץ לקבל כנראה בלחץ של האמריקנים. אבל הוא חייב להבין שבכל מקרה הוא כמנהיג מדינת ישראל סיים. ועכשיו הוא צריך לפעול בפעם האחרונה כמנהיג לטובת המדינה והמורשת ההיסטורית שלו.
באסון האחרון הוכח מעל לכל ספק שהממשלה הגדולה והאפסים כשלה וקרסה לתוך עצמה בקול ענות חלושה ומזלנו הגדול הוא שיש לנו חברה אזרחית חזקה ומדהימה,  שקמה מייד והתגייסה בהתנדבות מלאה,  לשקם את השבר הגדול שקרה לנו בעקבות האסון.
עכשיו צריך מנהיג בשיור קומתו של בן גוריון לקבל החלטות קשות האם ה'ביבי' מסוגל? אני בספק. ביבי הוא זיקית פוליטית והוא משמיע לכל קהל  מה שהוא חושב שהקהל רוצה לשמוע ממנו. אתמול, במכינה בעלי הוא היה לוחמני והתקפי ונחוש.  ממשיך לשחק אותה " מר ביטחון". מנגד, אצל משפחות החטופים הוא משחק אותה רך ואמפטי ומבין. בקבינט הביטחוני לנוכח התלהמות שריו מול הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון באמצע מלחמה הוא שותק. לא סתם קורא שר הביטחון שלו  ללכת לבחירות מוסכמות מוקדם  ככל האפשר. הוא רואה שמולו עומד אפס מנהיגותי שהוא רק פוליטיקאי שכל רצונו לשרוד. בעת זאת אנו לא זקוקים לשחקן ולהטוטן של מילים. בעת הזאת אנו זקוקים למנהיג בקנה מידה בן גוריוני. וביבי הוא בהחלט לא כזה.