עיקר הבעייה בנגינתו של יונתן ביס היא העדר אחיזה בפסנתר (grief)

לעתים הוא ריחף בלי לבלוע צלילים.

את האלגרו הפותח מתוך הסונטה הראשונה בדו מינור ניגן בצליל מתכתי קמעא – אך היד השמאלית שלו הייתה מלאת הבעה. הפיאנו הפתאומי הרשים ביופיו ופרק האדאג'יו נוגן בפיאנו מלא הבעה. הקרשצ'נדו על אותו הצליל היה מאד דרמטי. הייתה לו מעט בנייה. הירידה לפיאנו הייתה יפה אך האו הלם בפסנתר בעוצמה וניגן ביובש ובעוצמה. ההתאדותך הייתה רבת קסם.

את המנואט והאלגרו ניגן בצליל רועם ללא חן כשיד ימין נוקשה ולא מרחפת. הוא "בלע" חצי מהצלילים. רק בסוף האלגרו שיכנע בקלילות השוברטית שלו. עיצוב ניגודי הדינמיקה היה יפה אך הצליל המתכתי פגע בזרימה. האדאג'יו היה מופלא וגם הריחוף – היה לו פיאנו מרשים.

הטריו היה מאד קטוע וללא בניית דינמיקה. הפורטסימו – צרם. הפיאנו שלו היה נטול "בשר" –  מתכתי ולא שירתי נוסח שוברט.

החזרות היו מלאות אור וחדווה.

את הסונטה השנייה פתח בצליל רועם כשהוא בולע צלילים. האלגרו היה בהיר הוא ריחף אבל בלע צלילים וניגן בצליל מתכתי מדי. האנדנטינו היה מאד עדין  – בלי כיווניות. קצת בנייה. הוא מאד מורח. הפסקות הפתע היו יפות.

הסונטה הראשונה- אלגרו – הסוביטו פיאנו יפה- מתכתי קצת – היד השמאלית שלו מלאת הבעה.

אדאג'יו ופיאנו מלא הבעה. הקרשצ'נדו של החזרה על אותו הצליל דרמטי. יש לו קצת בנייה. הירידה לפיאנו נהדרת. הוא ניגן בצליל רועם, יבש מאד ומאד חזק אבל התאדה יפה.

את פרק המנואט והאלגרו – ניגן בצליל רועם – ללא חן.  יד ימין הייתה נוקשה ולא ריחפה. הוא בלע חצי מהצלילים.  הפדל אצבע לא היה משכנע. רק בסוף הסונטה שיכנע בקלילות השוברטית שלו. ניגודי דימניקה היו יפים. אבל הצליל המתכתי הרס את הזרימה. האדג'יו היה נהדר וגם הריחוף. היה לו פיאנו מרשים.

הטריו נשמע מאד קטוע ולא הייתה בניית דינמיקה. הפורטיסימו צרם. הפיאנו שלו חסר בשר וצליל תלת מממדי. הכול מתכתי מלמעלה. אפילו הפיאנו צרם במתכתיות שלו – לא הייתה כאן שירתיות שוברטית.

החזרות נהדרות מלאות אור וחדווה.

האלגרו החותם נהדר – מעבר לווירטואוזיות קפיצות מלאות עליצות. הגחמות של המיני לגאטו – ניגודי דינמיקה יפים בכל משפט. יפות מאד היו העליות בדינמיקה מה שהפריע היא הדרך בה מרח.

את "התפשטות של אור" פרי עטו של טייטון גודסון דייויס – ניגן ברגש שמאלצי מלא אהבה. הפוגה הייתה מרתקת – בעיקר ביד שמאל. הוא לא מרח. זה היה ביצוע זורם ומבריק – לא וירטואוזי. גם כאן פגמה ביפי הביצוע מתכתיות הצליל.  הוא בנה מתח – וניגן מצוין בצליל לא רועם. הפיאנו היה מרתק והיה חיפוש של צלילים. הוא ריחף יפה. היצירה הזכירה מעט את "הכושי הקטן" של דביסי.

את הסונטה בלה מז'ור פתח בצליל רועם ומתכתי. הפיתוח היה מרתק והווריאיציות יפות ואפילו טיפונת וירטואוזיות. ההאטות תרמו לבניית המתח. האנדנטינו היה יבש קמעא – אך הוא ניגן בלי "למרוח". ניגודי הדינימיקה היו מאד יפים. והירידה לפיאנו מרשימה. הייתה כאן סימפוניה שלמה וירידה דרמטית לפיאנו. המעבר מהסקרצו לאלגרו היה אינהרנטי- אך גם כאן פגמה ביפי הביצוע המתכתיות של הצליל שלו. "און פוקו לנטו" הפרק האיטי היה יפה אבל לא המשכי אלא קטוע. הוא ריחף יפה על הארפז'ים. חסר חן של שוברט הכול נשמע כ"דבר דבור על אופניו" – נקישתי. למרות עיצוב יפה של ניגודי דינמיקה וירידה נהדרת לפיאנו. הרונדו אלגרו היו יפים  והקישוטים בסוף כל פסקה יפים – שוברט. הוא ריחף. אבל בצליל מאד מתכתי. סוף כל משפט היה בסימן שאלה וירד לעומק הפסנתר. ומשם הוא עיצב שוב את סימן השאלה השוברטי. סקרצו ואלגרו – קליל ונהדר. זורם. מלא חן. הוא ריחף על כל המקלדת. ההאטות היו במקומן כי מתוכן התפרץ האלגרו המרחף על כל הפסנתר. הלגטו שלו היה מאד יבש. ניגודי הדינמיקה יפים אבל לא תרמו לזרימה – הכול היה יבש.

היה כאן טיפה חן של שוברט – אין סקרצו אבל יש לגאטו בעיקר בפרק הלנטו. גם יד שמאל ניגנה את המנגינה הראשית.

הרונדו אלגרטו נהדר בזרימה ובחן של הצלילים החוזרים ובעיקר בצליל המרחף. הוא מכאני מדי. הוא ריחף והייתה כאן  מיני דרמה.

כהדרן ניגן את האימפרומפטו הידוע בסי במול מז'ור בצליל מתכתי ורועם והאטות שרק העצימו את המריחה. אפילו כאן הוא ניגן בצליל רועם ובנה קרשצ'נדו בקול העליון. שנשמע יבש ומרוח – ממש לא לגאטו.