כבר יותר מחודש שאני משופע, ולא בדברים נעימים לגוף ולנפש. החום עבר אבל אני ממשיך לחיות על זמן שיעול (טורדני) תשישות (כרונית) ונזלת שלא אוזלת. כמי שהגיע זה עתה לגיל זקנה כפי שמגדיר אותו הביטוח הלאומי, 67, אני מחשיב את עצמי כיצור האומלל ביותר עם הרחמים העצמיים הגדולים שישנם . אין דבר פתטי יותר מאריה בחורף שהפך לחתלתול מוכה יגון וצער, אבל בימים אלו שאינם כתיקונם אני מבליע את הקיטורים ומקונן רק בתוכי פנימה, כי מה לשפעת שהתגברה על החיסון שנכנע להדבקה הוויראלית ולמה שמתרחש עכשיו בתוככי עזה ועל גבול הצפון וללוחמות והלוחמים שמחרפים נפשם ושקועים בבוץ עד צוואר? אסוני שאינו ששוני מתגמד למול המלחמה והאסונות הנוראים באמת שמתרגשים עלינו מאז השבעה באוקטובר. את מצבי האישי , גם נוכח המצב הלאומי, אוכל למסגר במילותיו של דוד אבידן: "אדם זקן מה יש לו בחייו? / הוא קם בבוקר ובוקר בו לא קם/ אדם זקן מה יש לו בערבו /? לא מלך ויפול לא על חרבו" (מתוך 'ערב פתאומי')  אז אני עדיין מתכחש לזקנה אבל קשה לומר שהבוקר שמגלם בתוכו התחדשות והתעוררות אכן ניעור בי.

בראיון שפורסם במוסף 'הארץ' מספר האלוף (במיל.) דוד עברי למראיין אורי משגב: "אחרי ראש השנה חליתי בחזרת. בגיל שהייתי בו זה היה די מסובך. אני כולי נפוח, עם חום גבוה. התחילו להצטבר ידיעות מודיעין על ריכוז כוחות בצפון. הפוקוס היה יותר על הסורים מאשר על המצרים, בדרום חשבו כל הזמן שזה רק תרגיל ואני שוכב במיטה" בהמשך נזכר עברי , שהיה אז ראק להק אויר בחייל שני פלד שהיה מפקד חיל האוויר עבר אצלו מדי יום ואמר לו ביום שלישי שלפני המלחמה שצריך לגייס מילואים. "קיבלנו אישור לגייס 3000 איש ולמחרת אמרתי לעפרה (אשתו-ק.ע.) 'הלוואי שיירד גשם ברמת הגולן' , היא חשבה שאני הוזה מחום. אמרתי לה שאם ירד גשם ברמת הגולם עבירות הטנקים תהיה מוגבלת מאוד , ולכן אולי לא תהיה מלחמה".

אחד מאלו שמצויים בעניינים, אי שם בגבול הצפון, אמר לי שהגשמים הכבדים והבוץ הטובעני על הגבול ומעבר לו אכן מונעים מלחמה וכניסה קרקעית לבוץ הלבנוני, גם אם יש כאלו שהגו והפכו ברעיון הזה. גם הגשמים העזים בעזה גרמו להשבתת טנקים ונושאי גייסות משוריינים. סי היימן כבר ידעה לתאר בשירה 'גיבור גדול' את המלחמות שלא קורות בחורף כי "אפילו לנו קצת קר בשביל לשנוא /'מלחמות, כבר לא קורות בחורף/ אפילו לנו קצת קר בשביל לכבוש.. " ואריק איינשטיין בשיר פחות ידוע שלו כותב על אריה (כשמו) בחורף: "..אוושה בעשב/ אולי יבוא טרף קל/ ריח של גשם/ יומיים שלא אכל/ וסופה מתקרבת/ ענן גדול מעל /אפילו השמש הסתתר נבהל/ אריה בחורף/ הרעב בעיניו/ אריה בחורף/ עוד קרב אחרון לפניו/  רואה את הנשר בשמיים חג/ אריה החורף /למי ישאג". ופתאום המילים מקבלות משמעות מצמררת כי מאז החורף של 2023 בואכה 24 סופה סחפה את כולנו והנשר חג בשמיים בחפשו אחר גוויות.

ומה יש לומר לטובת החורף שבעיצומו אנחנו נמצאים? שלטבע טבע משלו והוא ממטיר עלינו גשמי ברכה, שהכנרת עולה על גדותיה וסכר דגניה עומד להפרץ, שעוד מעט יגיע האביב ואולי והלוואי שתהיה 'יציאת מצרים ועזה' בה ישובו כל החטופים לביתם והמפונים לצל קורתם.

כתב דוד אבידן בספרו 'נמר צעיר בסתיו' את השיר תפילת הדרך: "קרעתי בעצמי קריעה גדולה/ והייתי לא עם ולא גולה/ ולא מנחם ולא אם שכולה/ ולא מקום/  ואם עולמי אינו מקומי/ אני מקומו של עולמי/ ומשם קיומי ומכאן סיומי/ שלומשלום".
הטור נכתב תחת השפעת השפעת אבל כוחן של המילים אכן מחלימות את הנפש ואת הגוף"