דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

יש תמונה אחת מרגשת בהצגה. זה קורה בסצינה האחרונה, שבה רואים את היהודים, גיבורי המחזה, עולים באש. תמונה מצמררת ונוגעת ללב, שמתכתבת עם הטבח בשבעה באוקטובר.

אבל מלבד התמונה הבלתי נשכחת הזו, ואולי עוד תמונה אחת, שבה פורצים הפולנים לחדר החזרות של היהודים, שמתכוננים להעלות את המחזה "דרייפוס", ההצגה מיושנת, שמרנית, מביכה ולא מעניינת. ההצגה נעה בין דרמה ברמה של חוג דרמטי למחזה ביידיש. בלי להעליב את התיאטרון היידי.

"דרייפוס", שכתב ז'אן קלוד גרימברג  וביים ארז שפריר, מתיימרת לשחזר את פרשת דרייפוס, שהסעירה את העולם היהודי בין שתי מלחמות העולם. אבל במקום לקבל סיפור מרתק על הקצין היהודי בצבא צרפת, שהואשם בבגידה ובריגול, אנחנו חוזים בסיפור טרחני ובשחקנים שמתרוצצים על הבמה בלי נשמה ובלי תשוקה.

מה קורה לשחקני החאן המוכשרים? אפילו ההומור במחזה הלך לאיבוד בתוך ים הברברת והמשחק המוגזם על הבמה. היחידים שמצליחים להוציא משהו מהדמויות הם יוסי עיני ואריה צ’רנר.

דווקא בגלל גל האנטישמיות הגואה בעולם, ליוצרי ההצגה היתה הזדמנות מצויינת לנער את המחזה ולעדכן אותו. במקום זאת הם נשארו תקועים בעיירה היהודית עם סיפור שלא עושה כבוד לדרייפוס ובטח לא ליהדות. לא חייבים לקחת את הכיוון הזה. אפשר גם להעביר ביקורת על היהודים, גיבורי המחזה, ועל היהדות, אבל בתיאטרון טוב חייבים שיקרה משהו אמיתי על הבמה. אמיתי. די לדיקלומים של הטקסט ולתנועות המאולצות. אני לא מאמין לכם.

"דרייפוס" מדברת, בין השאר, על הישרדותו של העם היהודי לאורך הדורות. אני מודה שבקושי שרדתי את ההצגה.