מהשקיפות והעידון מלא החיים של היידן ועד המסתורין של שוסטקוביץ' ומהחייכנות המוצרטית מלאת הקסם ועד הליריות המדובבת של ברהמס

הכנרים אלכסנדר פבלובסקי וסרגיי ברסלר הוויולן אורי קם והצ'לן קיריל זלוטניקוב  – חברי הרביעייה הירושלמית מנגנים עם הקלרניטנית עטורת הפרסים שרון קם בתכנית מרתקת – בה הגיעו לפסגת היופי בביצוע בהיר ומלא חדווה לרביעייה במי במול מז'ור (אופ' 76, מס' 6) של היידן, ביצוע מלא מסתורין מופלא לרביעייה מס' 10 בלה במול מז'ור של שוסטקוביץ' (אופ' 118) ושרון קם מככבת בחמישיית הקלרינט בסי מינור של ברהמס (אופ' 115) ולקינוח הלרגטו מתוך חמישיית הקלירנט של מוצרט (ק' 581),

אולם ימקא 14.3.2024

המייחד את נגינתה של הרביעייה הירושלמית הוא הצניעות והשיתוף של חבריה – כל אחד מהם אמן דגול בפני עצמו אך אף אחד מהם לא מנסה להתבלט –  וכך מתאפיינים ביצועיהם באיזון מופתי. הם חשים איש את רעהו וזורמים האחד לקראת השני. כל מפגש עם הרביעייה הירושלמית הוא בגדר חוויה של התפעמות מיופי טהור ומוזיקה קאמרית במיטבה.

משמעות חדשה למונח "חדווה היידנית" העניקה הרביעייה כשפתחה את הערב בביצוע חי תוסס ומלא ברק לרביעייה במי במול מז'ור – האחרונה והנועזת מבין הרביעיות שלו (אופ'6,76). את האלגרטו הפותח ניגנו בשקיפות מרשימה ובניגודי דינמיקה שתרמו לחיות ולתנועתיות. כל פסקה עוצבה בגוון אחר. ההומור והשובבות ההיידנית בלטו כבר בפתיחה. הם ניגנו את האלגרטו בקלילות קפיצית מרחפת וקונדסית והיו משחקים דינמיים של מעברים וקול רדף קול. האווריריות השקופה והדיאלוג ביניהם היו מלאי חיות ריתמית. שיא האלגרטו היה וירטואוזי ומלא תשוקה.

לפסגת הליריות המדובבת הגיעו בפרק הפנטזיה-אדג'יו, כשסרגיי ברסלר בלט ביפי נגינתו. הם ניגנו ברכות מלטפת ובעומק צליל אינטנסיבי כובש ביופיו, המשחקיות והמעברים מאיש לרעהו הרשימו בעומק ההבעה שלהם. הרכות הענוגה של הצליל והבנייה של המתח דרו בכפיפה אחת לצד הרהור פנימיות סוערת. ניגודי הפתע בדינמיקה והירידה לפיאנו תרמו ליפי הביצוע. כל סולן ניגן בפוגה את הנושא הראשי והמשיך את קודמו. החזרות היו שונות כל אחת מרעותה. מרשימה במיוחד הייתה הירידה לפיאנו פתאומי בכל פסקה והמשוב המעודן של קיריל זלוטניקוב עורר השתאות. במעבר אינהרנטי עברו למנואט שנוגן בקצב מסחרר – כאן הגיעו לשיא הווירטואוזיות, והקלילות בתנודתיות — הדיאלוגים היו שקופים ואווריריים.

יפה במיוחד הייתה הדרך שבה עברו מסולן לסולן. הם ניגנו בברק תוסס ועליז ובנגינה מנוקדת מוקפדת בדגש על הפעמה השלישית הלא סימטרית מה שתרם לחיות הפלסטית. הם ריחפו וניגנו את הסינקופות בחן ושובבות. היידן היה משחקי ושקוף,  מלא ברק תוסס ועליז.  האווריריות המשחקית והדיאלוגים בין הנגנים היו מלאי חיים. ובעיצומו של המחול החינני והתוסס של הפוגה והפוגה הכפולה הסתיים הכול באחת בצליל מתוח ובתשוקה.

מסתורין חרישי

מרטיט ומצמרר היה האנדנטה שפתח את הרביעייה בלה במול מז'ור שהקדיש שוסטקוביץ' לידידו מייצ'יסלב וינברג. בחרישיות מסתורית פתחו את האנדנטה כשהצ'לן קיריל זלוטניקוב הבליט את ה"חצי פוגה" ואת הכרומטיות הסגרירית המופלאה של שוסטקוביץ'. מלא זעם וסוער היה הסקרצו.  האוויר רעד מעוצמת המתח המצמרר של ה"כמעט דיסוננטים" – את ההקדמה לסקרצו הסוער – ניגן קיריל זלוטניקוב בדיאלוג מרשים עם חברי ההרכב בהבליטו את הקדרות האפלולית בירידה לפיאניסמו מצמרר. הם הדגישו  את החדות של הנושאים הקצרצרים וניגנו בסנכרון מרשים. ה"צביטות" של הצ'לן ועומק התשוקה שלו והדיאלוג ביניהם הרשים בעיקר בין אורי קם לקיריל זלוטניקוב. הריתמיות המנוקדת עוררה התפעמות בדיוק שלה והעצימה את חיות הביצוע. למרבה הפלא דווקא ההאטות תרמו לבניית מתח. הם ניגנו בלכידות וב"עמידה במקום" וכך גבר המתח. בסוף כל משפט "התאדו" ברדתם לפיאנו.

הפיציקטו היה חי ופלסטי – תלת ממדי וסוער. מכאן הגיעו למחול המשחקי של שוסטקוביץ' והבליטו את ההטעמה על הצליל הלא סימטרי. הלכידות בה ניגנו והמתח הנבנה היו במצו פורטה. בנגינתם השתקפו החרישיות והמסתורין של שוסטקוביץ' ומאידך הפראות של המקצבים המנוקדים הייתה עוצרת נשימה ביופייה.

 את פרק האלגרטו פוּריוֹזוֹ ניגנו בפיסוק מרשים ובסערה מלאת זעם. את הצלילים הגבוהים ניגנו בניקיון זוהר. ההובלה המעודנת של אלכסנדר פבלובסקי בפרק האדאג'יו-אטאקה עוררה השתאות. בלב הרביעייה עמדה נגינתו המרשימה של הוויולן אורי קם ששבה את הלב בעומק הליריות המדובבת שלו והיטיב להבליט בנגינתו את הקדרות והתוגה של שוסטקוביץ'. הוא ניגן את הקינה האלגית בליריות נוקבת פי תהום. קיריל זלונטיקוב נענה לו בעומק לירי מעודן. הרעדוד של הכינור היה מופלא המודולציות העלו נושא קטוע מתוכו זרמו האחד לשני – כל כלי נאבק על מקומו עם "צביטות" של פריטות  חינניות.

הם פתחו במסתורין חרישי והבליטו את ההברה האחרונה בכל משפט. הוויולן אורי קם הבליט את הסערה והמסתורין בפורטיסימו מעודן ובעומק התשוקה שלו – בסקרצו הסוער והזועם – הם "חבטו" בכלים והצלילים החוזרים ה"בטהובניים" הגבירו את המתח המחשמל. ההתלהבות וההתמסרות באנדנטה החותם של שוסטקוביץ' כבשו את הלב. קיריל זלוטניקוב הרשים בהטחות הצליל שלו.

את פרק האדג'יו אטאקה ניגן אורי קם בליריות מדובבת וקיריל זלוטניקוב נענה לו בעומק לירי מעודן. דווקא הקצב האיטי בנה מתח. הרעדוד של הכינור היה מופלא המודולציות העלו נושא קטוע מתוכו זרמו האחד לשני – כל כלי נאבק על מקומו עם "צביטות" של פריטות  חינניות.

פרק האלגרטו אנדטה היה מלא זעם וחן הומוריסטי מעודן. הם ניגנו בניקוד קפיצי בהבליטם את הלייטמוטיב של הסינקופות – אבל יותר מהורהר. התשוקה השתקפה בדיאלוג המרשים בין אורי קם לקיריל זלוטניקוב שניגן בליריות מעודנת. היה זה ביצוע עוצר נשימה ומחשמל לרביעייה מרתקת של שוסטקוביץ'.

נימפת האלים

את החמישייה האהובה של ברהמס פתחה הרביעייה בצליל חם ומלא בהבליטם את הדגשים על הפעמה הלא סימטרית.

צניעות אפיינה אף את נגינתה של הקלרניטנית המחוננת ועטורת הפרסים שרון קם. היותה קלרניטנית בינלאומית – אחת מפלאי עולם ביפי הצליל שלה – לא ניכרה בדמותה. יותר משהובילה את הרביעייה נארגה לתוכה או שעיטרה אותה. את האלגרו הפותח של החמישייה האהובה של ברהמס בסי מינור (אופ' 115) ניגנה בליריות מופלאה ריחפה בקלילות כשכל הסלסולים הקישוטים זורמים בטבעיות בנגינתה. הרביעייה לוותה אותה בחום אך לא כיסתה אותה, כל פסקה הסתיימה במשפט עגול רב קסם. ההבלטה של הפעמה הראשונה הגבירה את הזרימה – הכול היה מעודן. בניית הדינמיקה של שרון  והמוזיקליות שלה שבו את הלב. הפורטיסימו היה מאוד נוכח וצבעוני. היא הובילה את הרביעייה ורקדה בתנועה בכל גופה כמו נימפה. מופלאה הייתה השירתיות שלה ההאטות בסוף כל פסקה תרמו ליפי הביצוע. שרון תמכה בחברי ההרכב ואילו חברי הרביעייה ניסו להתגמד כדי לאפשר לה להיות סולנית.

לפסגת הליריות הגיעה באדג'יו כשאלכסנדר פבלובסקי השיב לה בליריות מדובבת. הירידה לפיאניסימו כבשה את הלב והסיומת של קיריל זלוטניקוב הייתה בבניית דינמיקה מרשימה — הדימינואנדו היה עוצר נשימה. הליריות המעודנת של שרון הייתה רבת קסם והמשוב של הוויולן אורי קם היה חם. הדרך בה שרון נארגה לנגינתם הייתה מופלאה. החזרתיות של הנושא בכינור ובוויולה והרכות שבה הסתיימה כל פסקה עוררו התפעמות. היא ניגנה כמו נימפה בצליל תלת ממדי ועושר גוונים. הרכות המלטפת של המענה של הרביעייה וההתאדות בסוף כל משפט – הרשימו ביופיים. המשוב של הכנרים מתוכם בלט סרגיי ברסלר ביפי נגינתו הרשים. השיא היה ההתאדות המתפרקת של סוף היצירה בפיאנו מופלא. היא ניגנה עם נוכחות של צליל רבת קסם בליריות ענוגה נקייה מפאתוס. המשוב של פבלובסקי וברסלר היה מופלא בעידון וברכות שלו.

האנדנטינו היה מאוד חינני, ונמרץ כשכל פעם סולן אחר הוביל, הייתה בניית מתח עד שהכול התפרץ בפרק החותם בקון מוטו. הקרשצ'נדו הרשים ביופיו והיה נקי מפאתוס. הניגודיות בין הכלים הרשימה כששרון קם בעיקר תמכה בהרכב.

לפסגת הסנכרון הגיעו בפרק החותם "קון מוטו" הם חזרו על הנושא הראשי מהפרק הראשון בחינניות, כל פעם סולן אחר ניגן את הוואריאציה כשכל השאר מלווים בפריטות שתרמו חיות לביצוע. המשוב של קיריל זלוטניקוב לאריה של שרון היה מופלא – הם נארגו אחד לנגינת רעהו – ההתאדות שלה בסוף כל פסקה כבשה בקסמה – הקלילות המרחפת המעודנת של שרון שבתה את הלב. הם היו מסונכרנים לחלוטין כשקיריל זלוטניקוב ניגן את ה"בסו קונטינואו" בעידון. פבלובסקי נענה לשירתיות שלה בחן וההרכב ניגן בססגוניות מרהיבה את הדיאלוגים עם הקלרינט. שרון ניגנה בעומק צליל עתיר גוונים שובה לב.

כהדרן ניגנו את האדג'טו  של מוצרט (ק' 581) ב"גלים" ובצליל שמימי מלטף מלא רחב ולירי, ובבניית דינמיקה רבת קסם. חברי הרביעייה גימדו את עצמם במכוון וניגנו בחינניות פסטורלית ובעושר מופלא של גווני צליל. ההתאדות עוררה השתאות ברדתם לפיאנו ולפיאניסימו. ההתאדות של שרון בסוף הייתה מופלאה.

היה זה מפגש נדיר עם יופי טהור ומרגש