נטע ליבר שפר זוכת פרס שיף לאמנות, חוזרת בתערוכה במוזיאון תל אביב, אל צמתים בהיסטוריה היהודית מהמאה ה-18 ועד הקמתה של מדינת ישראל ב-1948. היא מפנה את המבט אל אירועים ורעיונות היסטוריים שנשכחו או נדחקו לשוליים, לטובת הסיפור ההגמוני של ההגשמה הציונית.

בתערוכה תחת הכותרת "על תקוות וחלופות אחרות", מוצגת מפת עולם המציגה ערים, מחוזות וארצות, שהוצעו לאורך השנים כחלופות שונות לפתרון מדיני לעם היהודי. עשרות הצעות מסוג זה להתיישבות העם היהודי, הועלו לפני מלחמת העולם השנייה. בחלק מהטריטוריות התקיימה התיישבות יהודית מאורגנת כלשהי, ובחלקן אפשרות זו לא מומשה לעולם.

מסביב למפה, מוצגים רישומי פחם מונומנטליים של סירות הנושאות עליהן דמויות המייצגות רעיונות ואמונות שנדחקו או לא מומשו בהיסטוריה היהודית, כמו החזון האוטופי של הרצל למדינת היהודים, מנהיגות נשית של חלוצות שפעלו למען חברה צודקת וקידום נשים, התנועה הכנענית שראתה בעבריות הקדומה בסיס לחיבור הלאום היהודי למרחב המקומי, הגלות כדרך חיים ואידיאולוגיה בחזונו של ארגון הבונד (כל מקום בו אנו חיים הוא ארצנו), רעיון הלבנטיניות בתפיסתה של ז'קלין כהנוב, הכמיהה לחזור לאורח החיים המקראי תוך דילוג על 2,000 שנות גלות, ובחינה מחודשת של שורשי הקשר בין יהדות, מזרחיות וערביות.

סירות רעועות בלב מרחב שומם, מנווטות אל עבר אופק אידיאולוגי, חברתי ורוחני, מהדהדות קולות מן העבר, אל תוך המציאות העכשווית. מיצב הרישום העצום המקיף את הצופים בתערוכה מכל עבר, אינו מתרפק על העבר, אלא חותר תחת ההווה ומבקש להנכיח ריבוי קולות וזרמים. פעולת החשיפה של האמנית היא לדבריה: "טאטוא של העפר מעל המאורעות הנחבאים." התערוכה עליה היא עובדת למעלה משלוש שנים, נפתחת בתקופת המשבר הקשה ביותר של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית. מציאות זו בה אנו חיים בהווה מזמנת מבט מרתק אל העבר ומציעה התבוננות מחודשת בדרכים שלא הלכנו בהן.

המפה הטריטוריאלית

מפת עולם זו, הערוכה בסדר מדומיין, מציגה ערים, מחוזות וארצות, שהוצעו לאורך השנים כחלופות שונות לפתרון מדיני לעם היהודי. בחלק מהטריטוריות התקיימה התיישבות מאורגנת, ובחלקן אפשרות זו לא מומשה מעולם.

מצרים – ב-1798, כמה ימים לפני שנפוליאון החל לצור על עזה, הגיע אליו מכתב מחייל אירי הלוחם בצבא צרפת. במכתבו, החייל מבקש שנפוליאון יציע ליהודים לקנות אדמות במצרים, כדי להקים בה רפובליקה יהודית. רעיון זה, לטענתו, יביא תועלת לכל הצדדים – ליהודים ולצרפת כולה.

גרנד איילנד – ב-1825 נערך הניסיון המעשי הראשון להקים טריטוריה מדינית ליהודים. מרדכי מנואל נח, עיתונאי אמריקאי, רכש שליש מהאי גרנד איילנד שליד מפלי הניאגרה במטרה להקים מדינה בשם "אררט", שתהיה חלק מארה"ב. הוא קיווה שהמקום ימשוך בנקאים, חקלאים וסוחרים ויאכלס בבנייה לגובה כשישה מיליון יהודים. בטקס הנחת אבן הפינה הכריז נח על הקמת בית לעם היהודי ומינה עצמו לשופט ישראל. היהודים ברחבי תבל התעלמו מהפרויקט והוא נחל כישלון חרוץ, ו"זכה" לקריקטורה נלעגת בעיתונות. אבן הפינה של אררט נוכחת באי עד היום.

ארגנטינה – ב-1891 החליט הברון הירש לכונן בארגנטינה תנאים להתיישבות יהודית מאורגנת. ועדה שנשלחה לשטח מצאה בו יתרונות רבים: הקרקעות זולות ופוריות, האקלים נוח, ולממשלה אין דעות קדומות כלפי יהודים. לפיכך, אפשר ליישב שם כשלושה מיליון יהודים. המושבה הראשונה, מוזסוויל, כונתה "ירושלים של ארגנטינה". הירש חזה כי ביום מהימים תוכל לקום בארגנטינה מדינת היהודים.

הירש הקים גם מושבות חקלאיות במחוזות בקנדה, ובדק את האפשרות להתיישבות יהודית  במקסיקו.

קפריסין – בשנים 1939-1883 ניסו גורמים שונים לבסס התיישבות חקלאית יהודית בקפריסין, כתחליף קרוב וסביר לארץ ישראל. במקום הוקמה מושבה יהודית בשם מרגו וסביבה מושבות-בת. אלפי דונם של פרדסים עובדו במושבה, ואפילו הרצל ראה בה אפשרות למקלט זמני ליהודים, חלופה לתוכנית אוגנדה.

אל עריש / אוגנדה – ההתיישבות באל עריש הייתה אחת התוכניות שהעלה הרצל ב-1903, ולאחר שהגיעה למבוי סתום הגה את תוכנית אוגנדה. ההצעה, ביוזמת האימפריה הבריטית, להתיישבות יהודית במזרח אפריקה הבריטית, קיבלה משנה תוקף לאחר פרעות קישנייב. "נציל נא את אלו שעוד ניתן להצילם", קרא הרצל לבאי הקונגרס הציוני השישי ב-1903. הרעיון, שעורר ויכוח סוער ויצר שסע עמוק בתנועה הציונית, נדחה לבסוף.

חצי האי קרים – ב-1924 הקצתה הממשלה הסובייטית מיליוני דונמים למען התיישבות יהודית בחצי האי קרים, ואף שיחררה את המושבות ממיסים למשך שלוש שנים. ב-1928 הגיעו ישראל אלקינד ואנשי הגדוד מארץ ישראל כדי להקים קיבוץ ראשון בקרים בשם "דרך חדשה" (באספרנטו), והשלטונות הסובייטיים סייעו לקבוצה במאבקם בציונות. הקיבוץ הפך בהמשך לקולחוז מעורב, והיהודים שבו סבלו מרדיפות וטיהורים של שלטון סטלין. עם כיבוש קרים בידי הנאצים נרצחו אחרוני היהודים במקום בטבח מחריד.

בירוביז'אן – כינונו של המחוז האוטונומי היהודי בבירוביז'אן ב-1934 נבע משילוב של אינטרסים. השלטון הסובייטי, שראה בציונות איום מסוים, רצה לספק ליהודים בית לאומי שאינו בארץ ישראל. הסובייטים גם ראו בהתיישבות בבירוביז'אן חיזוק הגבול עם סין והרחקת היהודים ממוקדי הכוח במדינה. התעמולה של השלטונות לעידוד התיישבות כללה את הסרט מחפשי האושר, פוסטרים ומסמכים שהופצו באזורים שיהודים גרו בהם, וספרים ביידיש על האוטופיה הסוציאליסטית. ואכן, אלפי יהודים הגיעו לאזור, כולל מארץ ישראל, על מנת לכונן בית יהודי לאומי על יסודות סוציאליסטיים.

קימברלי – מלך ראוויטש, אביו של הצייר יוסל ברגנר, סייר ב-1934 ברחבי אוסטרליה, בעקבות הצעתו של הטריטוריאליסט ד"ר יצחק נחמן שטיינברג, שעמל על תוכנית קימברלי שבע שנים. ראוויטש, מלווה במכתב מאלברט איינשטיין, בנהג משאית איטלקי ובמורה דרך אבוריג'יני, סייר באזור קימברלי. לאחר מכן פרסם מאמר הטוען כי השאיפה להקים חבל ארץ יהודי באוסטרליה איננה בגדר פנטזיה.

יצחק נחמן שטיינברג, פעיל מרכזי בתנועה הטריטוריאליסטית, פרסם בכתב עת ב-1948 מאמר המסביר מדוע מדינת ישראל היא אופציה בעייתית להתיישבות יהודית. בנוסף על היותה מוקפת במדינות ערב ויצירת מחויבות גדולה של האזרח לצבא ולממשלה, קיימת גם הסכנה הרוחנית: "הארץ תגיע לבגרות באווירה מיליטריסטית", כתב. "חלק נרחב מחינוך הנוער שלה יהיה חייב להיות מוקדש לדרישות צבאיות אסטרטגיות, בזמן שערכים רוחניים, מוסריים ושיתופיים יאבדו מחשיבותם".

סין – בתוכנית "דג הפוגו" מ-1934 הציעה ממשלת יפן ליישב יהודים בסין. התוכנית שמה לה למטרה למשוך יהודים מאירופה לאזורים שבשליטת יפן. היא נדונה במשך שנים, ואף כללה ביקור בדיקה של היפנים בפלשתינה המנדטורית ומפגש עם המנהיגים חיים ויצמן ודוד בן גוריון.

אלסקה – ב-1938, לאחר אירועי ליל הבדולח, התכנסה ועידת אוויאן ובה דנו האמריקאים במצבם מעורר הדאגה של יהודי אירופה. כדי לסייע להם ובה-בעת לפתח את אלסקה, הוכנה תוכנית להבאת מתיישבים לאזור מתוך ארה"ב ומחוצה לה. התוכנית נדונה אבל לא מומשה. דוחות נוספים הוגשו ב-1939 וב-1941, תוך ניסיונות ליישב פליטים יהודים באלסקה, אבל התוכניות נדחו ומכסות ההגירה לאלסקה לא נוצלו.

ג'וזף אוטמר הפטר הציע גם הוא ב-1938 ליישב את אלסקה ביהודים. בחוברת שכתב בשם "מקום ליהודי" הפטר מפרט את חזונו: כינונה של ארץ דמוקרטית בעלת נטיות ליברליות, בד-בבד עם גיוס חובה וכלכלה שיתופית. שם המדינה יהיה "נאי יהודה", ודגל המדינה יישא לפיד בעל שלוש להבות המסמלות חירות, אושר וקדמה.

נטע ליבר שפר היא בוגרת תואר שני בהצטיינות בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה ובעלת תואר ראשון במחלקה לאמנות בבצלאל, ירושלים. בנימוקי השופטים לבחירתה לזוכת הפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית לשנת 2023 נכתב כי "עבודתה בולטת בממדיה החריגים, עושר הפרטים ואמביציה של "סיפור המסגרת" שמאגד אותן. הדבר מפתיע שבעתיים, מאחר שהמדיום שבו היא עובדת הוא רישום – בעיפרון, בפחם או בצבעי מים על ניירות גדולים. הרישום בידיה הופך לכלי אפקטיבי ביצירת חוויית צפייה מושכת עין ולב, אך גם כאמצעי חוקר ומתעד המתחקה אחר שרידים תרבותיים, היסטוריות ידועות יותר ופחות, וכזה היכול להשיב חיים במה שנידון לכליה ושכחה." יצירתה של ליבר שפר מבוססת על מחקר היסטורי מעמיק והפרקטיקה שלה משתלבת במגמה אמנותית עכשווית של כתיבת היסטוריה חלופית.

אוצרת: ענת דנון סיון. עוזרת לאוצרת: נעמה בר-אור

29.3.24 – 24.10.24

מוזיאון תל אביב לאמנות