פרשת המין בחוף בוגרשוב הראתה איך עיתונאים בישראל מעדיפים קודם כל לייצר נאראטיב ורק אחר כך לבדוק אם אשר לתמוך אותו בעובדות – אם בכלל. התוצאה היא הטענה הרגילה: האישה היא תמיד קורבן, גם אם היא לא יודעת את זה. ואפילו כשהיא יוזמת את זה

מאת אורי קציר

אישה צעירה כועסת על בן זוגה שנטש אותה. היא באה לחוף הים, מוצאת צעיר שאותו היא מגדירה כידיד ומקיימת עימו יחסי מין מול כל העולם ואשתו. שכולם יראו כמה הטיפוס הזה לא מזיז לה. חבורת צעירים צופה במתרחש בהשתאות ובלא מעט הנאה.

אני מניח שאתם יודעים היטב על מה אני מדבר: החפוז ההוא בחוף בוגרשוב, שאותו – כמה מפתיע – יזמה דווקא אישה.

אבל זה הרי לא יתכן. שאישה תיזום מרצונה משהו כזה? לא יכול להיות. באמת? היא הסתובבה שם חצי עירומה? ועוד החצי שבדרך כלל לא נחשף בחוף הים? והיא ניגשה בעצמה לחבורת הצעירים ואמרה להם שהיא רוצה לשכב עם ההוא? ואפילו בלי כסף? לא. זה לא הגיוני. משהו מסריח בכל הסיפור הזה. לא יכול להיות. אין מצב שמישהי תעשה דבר כזה בדעה צלולה. זה חייב להיות אונס.

נאנסה? בטח נאנסה. הרי כולם ישבו שם מסביב וצפו בה כשהיא שוכבת עם ההוא. וכמו בסרט ההוא, "הנאשמים", אפילו השמיעו קריאות עידוד. החלאות האלה. גם אם הם לא חדרו אליה בעצמם, הם שותפים מלאים לפשע. איך הם מעזים לעמוד מהצד, לשתות משקאות קלים ולצחקק בעליזות תוך כדי צפייה בחבר שלהם כשהוא אונס באכזריות את הבחורה? ככה גידלנו את הילדים שלנו? שכל בחורה עוברת היא חיה רדופה שיש לאפשר לציידים ללכוד אותה ולבצע בה את זממם?

כך שכולנו אשמים. כולנו. זה לא היה סתם אונס. זה היה אונס קבוצתי. כן, כמו ב"הנאשמים". גם אלה שצפו מהצד ולא התערבו בזמן שהוא מחדיר לתוכה את הטראומה של חייה, את הצלקות הנפשיות שאותה תישא עימה כל יום ויום. את הסיוטים המחרידים שיפקדו אותה בלילות הבאים. את הדיכאונות, ההתמכרויות, התמוטטויות העצבים, התקפות הזעם, חוסר האכפתיות, ניסיונות ההתאבדות. גם הצופים מהצד אשמים. וצריך להעמיד אותם לדין ממש כמו את האנסים עצמם.

* * *

שלוש הפסקאות האחרונות שקראתם לא היו אלא תהליך הסקות המסקנות המהיר כברק – והאוטומטי לגמרי – שחלף במוחם של חלק גדול מעיתונאי ישראל. המציאות זימנה להם מקרה קלאסי לנעוץ בו את שיניהם. אונס קבוצתי מול חצי תל-אביב, כשיש אפילו מישהי שרצה לדווח על כך למשטרה, ומשם ל"הארץ" ולערוץ 2 ולמי לא. ואם בעיתון כתוב ובטלוויזיה משודר, אז מה השאלה. ברור שהיה מין קבוצתי. ומין קבוצתי הוא הרי אונס כמעט בהגדרה, לא? איזו בחורה מוכנה לעשות את זה עם מי-יודע-כמה זכרים בו-זמנית?

 וכך גם נראה הטיפול התקשורתי בפרשה הזו. "עשרות צפו במין קבוצתי בצעירה; איש לא התערב, גם לא המשטרה", דיווח "הארץ" בהתרגשות. הגירסה העיקרית לאירוע הובאה מפיה של צעירה ירושלמית שדיווחה על מין סדרתי שביצעה חבורת החרמנים עם הבחורה. גם לאחר שחקרה המשטרה את הצעירים הללו והתברר שלא כצעקתה, המשיך "הארץ" בקו הרגיל והכתיר את דיווח ההמשך שלו בכותרת הגג "פרשת הניצול המיני בחוף תל אביב". חלק מכלי התקשורת החרו-החזיקו אחר העיתון לאנשים חושבים, יוצרים בכך במודע דעת קהל שמשוכנעת שהאונס הקבוצתי הזה היה גם היה (כמו הראיון הזה בתוכניתה של יעל דן בגל"צ). סימה קדמון, למשל, הכתירה במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות היום" (20.4) את הפרשה הזו כ"האונס בחוף בוגרשוב". לא אכנס כאן לכל הציטוטים, אבל אחד השיאים היה של קארין ארד, שבמאמר שפורסם בכל כלי התקשורת של קבוצת מוזס קבעה שמדובר ב"התרה של אונס בצהרי היום במקום מלא אנשים".

העובדות, מה לעשות, מראות אחרת. שמונה צעירים שנחקרו העידו שהיא קיימה מגע מיני רק עם אחד מהם. אנשים אחרים שנכחו במקום אימתו את הגירסה הזו. מספר ימים מאוחר יותר התייצבה הבחורה בתחנת המשטרה וסיפרה שכל עניין המגע המיני היה ביוזמתה, שהיא ביקשה רק להחזיר בכך מנה אחת אפיים לחבר שלה שנטש אותה וששכבה רק עם אחד מהם. גרסת ה"נאנסת" תואמת לגרסת ה"אנסים". ולא שזו מילה כנגד מילה ולכו תדעו למי להאמין. שהרי הדברים לא התרחשו בחדר סגור, אלא "בצהרי יום במקום מלא אנשים".

ועכשיו, אחרי שכל הסיפור הסתיים, אחרי שהבחורה אמרה שטעתה ושאת מעשה הנקם שלה לא הייתה צריכה לבצע בחוף הים ואחרי שהתברר שבין הדיווחים לבין המציאות יש רק מעט מאוד קשר, ישנם כמה אנשים שצריכים לספק תשובות. בראש ובראשונה אלה אותם עיתונאים שקיבלו ככזה ראה וקדש את גרסתה של העדה הירושלמית שאמרה בביטחון שראתה את הצעירה שוכבת עם כמה בחורים. היא לא נדרשה לספק שום הוכחה לדבריה. המשטרה שהגיעה למקום לא מצאה שום עדות לאונס. ה"נאנסת" הכחישה. הצעירים הכחישו. הירושלמית לא נדרשה לספק שום הסבר לגרסתה המופרכת. למה שידרשו ממנה? היא הרי נתנה את התשתית ה"עובדתית" להזדמנות התורנית להכניס לחצי עולם על האלימות, האדישות, הניצול וכל שאר הטענות. מישהו בא אליה בטענות? מה פתאום?

"הארץ" ושאר כלי התקשורת צריכים לעשות כאן חשבון נפש. דיווח עיתונאי צריך להישען בראש ובראשונה על עובדות. כשיש מחלוקת לגבי העובדות, צריך לעכב או לסייג כל דבר פרשנות. אבל כאן, הפרשנות הייתה העיקר והעובדות הושלכו הצידה. למעשה, הפרשנות נתנה לפני שהמשטרה סיימה לברר מה קרה שם, וללא שלמישהו היה אכפת מה היו נסיבת האירוע ואם הדיווח הראשוני עליו מדויק או שגוי. כולנו אנסים, כולנו אלימים, כולנו חרא – בגלל שעמדנו מהצד ואפשרנו אונס קבוצתי בבחורה אומללה באמצע תל אביב. ולעזאזל עם העובדה שלא דובים ולא אונס. העיקר שלא יקלקלו לנו את התיאוריה ושלא יפריעו לנו להטיף מוסר ולטעון שהאישה היא קורבן התמיד של החברה הישראלית.

מעניין מי מכלי התקשורת ירים את הכפפה ויתנצל על השטויות שכתב בעניין הזה. הניחוש שלי: אף לא אחד מהם. הם יעדיפו להמשיך ולטעון שהיה אונס על פני הודאה בטעות. לכל היותר, יסבירו לנו שהבחורה מטורפת, מסוממת, שתויה ושהיא בכלל לא מבינה שנאנסה. וכל זה עוד לפני שמנתחים את השאלה האם יש לאישה חופשיה ובוגרת הזכות לעשות בגופה כרצונה.