מי שחייב שיאהבו אותו, שימחאו לו כפיים, מי שמדבר רק אל מחוז הבחירה שלו – בוחר היטב על מה לא לדבר. במה לא לגעת. למשל, בפערים החברתיים. בחוסר השוויון המשווע, במצוקת הדיור, ביוקר המחייה, בעושק הזקנים, בבעיית הפליטים, בשיחות השלום, בכיבוש

מאת טובי פולק

הבחירות המוקדמות ממש מעבר לפינה, וכמה שזה משעשע. השחקנים הוותיקים מזיעים, החדשים מלאי עזוז, אלה שמתכוונים לעבור דירה ברגע האחרון שומרים על שתיקה והמשופשפים נאנחים בציניות השמורה לכאלה שראו הכל. יאיר לפיד, שלי יחימוביץ, איציק שמולי (?) מצד אחד – פואד בן אליעזר, משה גפני, רובי ריבלין מהצד השני. את מה שהראשונים עוד לא למדו, האחרונים שכחו מזמן.

הכוח הלבן החדש, להלן יש עתיד עם יאיר לפיד, קפץ על העגלה כמו שהוא אוהב, כמו באמריקה: מקהלת מעודדים צווחנית, מכשירי קריאה שקופים משוכללים, שידור ישיר בערוצי השידור בשעות שהוא סנכרן כאילו במקרה, הלוק אמריקאי לגמרי, הטון ביבי לגמרי ורק התוכן לפידי לגמרי. מי שהופתע שיקום. וכצפוי, גם המעמד הזה היה מעמד של צד אחד בלבד. טוב, אז הוא יצא קצת מבועת הפייסבוק, אבל לא הרבה יותר מזה. נאום מלוטש ומלוקק, עם ההדגשים הנדרשים (הנימוק לא משכנע – להגביר את הקול), בלי עיתונאים חטטנים, בלי שאלות מעצבנות. מסתבר שטוב ביי עובד יופי גם בטלוויזיה.

אבל עזבו הסגנון – בואו נציץ לרגע בתוכן. חרדים, צבא, עוד קצת צבא, עוד קצת חרדים, קמצוץ של שוויון, קורט של נשיאה בנטל, פרפרזה על יתנו יקבלו לא יתנו לא יקבלו (מי שלא ישרת לא יקבל אגורה… אזוי), וכמובן, האמת שלו: אני לא שונא אותם. אני לא אוכל חרדים לארוחת בוקר.

כמה קל, כמה נוח, כמה מתבקש: האיש ששאל איפה הכסף, יצא למסע חיפושים ומצא אותו: בסמטאות של בני-ברק, במבוכי מאה שערים. הם יתגייסו, הם ישרתו, הם יישאו בנטל כמו יאיר וכמונו – ושלום על ישראל.

וזה לא שנכון להתעלם מתופעות ההשתמטות וההתבדלות – אבל זה כל הסיפור?

וזה לא שאין בעיה. וזה לא שאי השוויון בנטל, הפרזיטיות, ההשתמטות, ההיעדרות ממעגל העבודה, היקף התמיכות, מערכות החינוך הנפרדות, הבורות המונצחת, תורתו אומנותו, מה שתרצו – זה לא שכל אלה אינן בעיות כבדות. אבל זה הכל? זה העיקר? על זה מבוססים חיינו כאן? האם זה הטיקט שעליו מנהיג לאומי הולך לבחירות?

ברור שכן. כי זה הכי קל. כי מי שחייב שיאהבו אותו, שימחאו לו כפיים, מי שמדבר רק אל מחוז הבחירה שלו – בוחר היטב על מה לא לדבר. במה לא לגעת. למשל, הפערים החברתיים. אי השוויון. מצוקת הדיור. יוקר המחיה. עושק הזקנים. בעיית הפליטים והעובדים הזרים. שיחות השלום. הסיפור המשונה הזה, שלנו עם הפלסטינים. זה נורא מורכב. שאחרים יתעסקו עם זה. והכיבוש הנצחי. וההפקרות בשטחים הכבושים. והמאחזים. ונוער הגבעות. והבנייה המופקרת. ובעיית הבדואים. או למשל, תקציב הביטחון. זה המון מספרים, זה ממש מסובך. יש מומחים, שהם יתעסקו בזה. ובכלל, שהמועמד האהוב יכפור במה שצה"ל אומר? הוא אמר במפורש: הוא מאמין לצה"ל. תמיד.

אז הוא הולך למחוז מחיאות הכפיים, כי זה ללכת על בטוח. הוא הרי צריך מצביעים. ומאיפה הם יבואו? הוא יודע מאיפה הם לא יבואו. הם לא יבואו משכונות ירושלים, בני-ברק, בית-שמש או ביתר עלית. סביר להניח שרבים יגיעו מקדימה; יהיו גם כמה אלפים שהצביעו לשווא למפלגה שאביו השאיר אחריו ונמחקה כמו לא היתה, קצת מרכז-ימין-חילוני, קצת מרכז-שמאל-לייט אליטיסטי. מבוסס. מצביעים פרווה. לא בשר, לא חלב. לא פינוי ולא סיפוח. לא תאצ'ריזם ולא סוציאליזם. לא רוטשילד ולא שדרות רוטשילד. לא בעד ולא נגד.

אבל זה לא רק הוא. בכלל, הבחירות נהפכו למופע של פחדנים. לתחרות בנוסח: איך נגיד משהו בלי להרגיז מדי. איך נדבר ונדבר, בלי לומר מילה. לפחות לא מילה שיש לה משמעות. בעד צה"ל, בעד הביטחון, בעד אחינו היקרים, נגד מלחמת אחים, פינוי זה נורא, זה לא הזמן לקרע בעם. ונגד חרדים זו אג'נדה נטולת סיכון. וכי איזה מחיר הוא ישלם על זה?

ואיפה הכסף, אתם שואלים? נו, קצת קשה לשאול שאלה כזאת (מעניין שהיא לא ממש נשאלה אתמול) רגע לפני הבחירות, כאשר בפייסבוק יחכו לך מאות תמונות אותנטיות בחברת סיגר, וויסקי משובח, ב.מ.וו יוקרתי וקמפיין של מיליונים לבנק של פועלים. ומי יענה לו איפה הכסף? החברים שרקדו איתו על שולחנות מועדון השירה בציבור של האלפיון העליון? אלה שהוא בונה על התרומות שלהם? אנשי המחאה החברתית, שאולי היו אלה ששרטו לו את האוטו שעולה 500,000, עד שהגיע למסקנה שהוא חייב לשמש דוגמה, ורכש אחד חלופי ב-350,000?

רגע, ואיפה הכסף? אצל החרדים כמובן. רק אצלם

אז איפה הכסף? טוב ששאלתם. הוא אצל החרדים. לכו אליהם. כל התשובות אצלם. לא בשטחים, לא בתקציבי הביטחון, לא בטירוף ההפחדה האיראני, לא במשכורות העתק של הטייקונים, לא בתספורות החזיריות, לא בבונוסים המופקרים, לא בדיווידנדים השמנים. אלה שאלות מאוד קשות, שזה ממש לא הזמן לענות עליהן. מה, שאלות קשות ערב בחירות? למה מי מת. נורא קשה להיבחר על מסרים מעורפלים של שוויון, אחווה וסולידריות. והעניים האלה בכלל לא קהל היעד שלו. הוא צריך את כל אלה שבאמצע. את אלה שעד הרגע האחרון התלבטו בין ליברמן לקדימה, או בין מרצ לשינוי, או בין העבודה לגמלאים, העלה הירוק, התנועה הירוקה, או כל קומבינציה אחרת. אלה שלפני 7 שנים רצו בהמוניהם להצביע בעד מפלגת מלאים הזויה ולפני 4 שנים דהרו בשביל להציל את ציפי.

אז מה נשאר בסטוק שאפשר לדבר עליו בלי להסתכן? החרדים, אלא מה.

יאיר לפיד הוא בחור אמיץ. זה לא נכון להקל בו ראש. מי שנכנס לזירה בלי קסדה בשביל לחטוף מכות רצח – יודע לחטוף מכות. כנראה שיש כאלה שיודעים לספוג כאב פיזי, אבל לא יודעים להתמודד עם כאב ראש. והחיים האמיתיים שלנו כאן הם מיגרנה. שרירים תפוחים וכאב פיזי זה לא אומץ לב חברתי ופוליטי.

ולהיכנס בחרדים זה הדבר הכי קל. הכי בטוח. להיכנס בחרדים זה מופע סטנד-אפ שמציג אדם שמחליק על קליפת בננה. כולם צוחקים, כולם מוחאים כפיים. הטעם הרע מגיע בסוף הערב.