איראן, לבנון, סוריה, רצועת עזה – אלה העימותים העיקריים שעומדים בפתח. הרמטכ"ל מדבר בצדק על "שנת ההכרעה". מיהם האנשים שעל כתפיהם תונח אחריות עצומה בשנת ה-65 לישראל?

מאת עמיר רפפורט

ישראל חזרה אחרי 64 שנות עצמאות למעמדה האהוב והכמעט נשכח: מדינה קטנה מוקפת אויבים. בזמן שמלוא תשומת הלב מופנית למלחמה שתהיה או לא תהיה מול איראן, התפתחות לא פחות משמעותית מתרחשת מיום ליום, משבוע לשבוע, בגבולנו הדרומי ("הזירה המערבית", על פי השם המקובל בצה"ל) – מצרים.

ההחלטה המצרית לבטל את הסכמי הגז עם ישראל היא שלב נוסף במדרון חלקלק שסופו ברור: הסכמי השלום בין הארצות, שנחתמו בשנת 1981, יהפכו במוקדם או במאוחר לבלתי רלוונטיים. גם אם מסיבות טקטיות השלטון הבא במצרים לא יחליט על הביטול שלהם, ישראל לא תוכל להמשיך לסמוך על פיסת הנייר שעליה חתמו אנואר סאדאת, מנחם בגין וג'ימי קרטר.

ההשלכות של ביטול הסכמי השלום – דה פקטו או דה-יורה – יהיו דרמטיות: צה"ל יצטרך לחזק בדרום יכולות שהחליש ביודעין אחרי 1981.

מצרים מלקקת כעת את פצעיה, ומלחמה מולה לא תתרחש בשנת העצמאות ה-65, וגם לא בזו שאחריה, אבל בהחלט ייתכן שתתלקח כבר בחודשים הקרובים זירה אחרת – איראן, לבנון, סוריה, רצועת עזה – זו רשימה של העימותים העיקריים שעומדים בפתח. האם אחד מהם יתרחש בפועל? סבירות לא נמוכה, כבר אמרנו.

ברור שהמלחמה הבאה לא תהיה פיקניק

על רקע עליית הסבירות למלחמה, הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הגדיר מראש את שנת 2012 כ"שנת מוכנות" במסרים שהעביר בתוך הצבא. המשמעות של קביעתו היא, שלמרות קיצוצי תקציב הביטחון ב-2012, אין בשלב זה ירידה במלאי צה"ל או בהיקף האימונים. אבל גם כשהמוכנות גבוהה (הכי גבוהה ב-20 השנים האחרונות, תוצאה מצטברת של השקעה במלאים ובאימונים מאז סיומה בשל מלחמת לבנון השנייה), ברור שהמלחמה הבאה לא תהיה פיקניק. היא תכלול בכל מקרה אש תופת גם על תל אביב ועל שאר ערי מרכז הארץ.

כמובן, מעל לכל התרחישים מרחפת בשנת העצמאות ה-65 סכנת העימות החזיתי מול איראן. ההחלטות שיתקבלו בקבינט בעניין הזה יהיו גורליות מאין כמוהן. בראיונות לגליונות יום העצמאות של העיתונים היומיים דיבר גנץ על "שנת הכרעה". אך על אילו כתפיים מונחת ההחלטה הגורלית? מי יהיו דמויות המפתח, שיכריעו אם ישראל תגיע ליום העצמאות ה-65 תחת איום גרעיני מוחשי או לא?

אהוד ברק: שר ביטחון, גם אם הוא לא פופולרי במיוחד בציבור הרחב (בלשון המעטה), יש קונצנזוס (מוצדק) שהוא האיש הנכון בזמן הנכון. סיכוי סביר שההמלצה שלו באוזנו של ראש הממשלה נתניהו – בין אם לתקוף את איראן ובין אם לא – תיפול על אוזן קשובה.

בני גנץ: רמטכ"ל באמצע הקדנציה. לא שיא הכריזמה, אבל מיצב מנהיגות ראויה בצבא. לא מיליטנט בהתנהלותו מול שר הביטחון, אם ברק יחשוב שצריך לתקוף וגם אם לא, הוא עשוי להתאים את צה"ל להחלטה.

יאיר נוה: סגן רמטכ"ל, רחוק מאור הזרקורים, אבל המנכ"ל בפועל של הצבא. אחרי כמה שנים באזרחות, ועם שאיפות להיות הרמטכ"ל הבא, גם הוא ישפיע בצורה זו או אחרת על ההחלטה.

אמיר אשל: ימונה למפקד חיל האוויר הבא ב-14 במאי, יופיע מול הקבינט המדיני ביטחוני בתוך כמה חודשים ויצטרך להשיב באופן חד משמעי – האם להערכתו חיל האוויר מסוגל לבצע את ה"משימה" (עיכוב, לפחות של שנתיים-שלוש בתוכנית הגרעין האיראנית, במאצעות תקיפה).

א' הוא שם קוד ללוחמים אלמוניים, אנשי היחידות החסויות,
שעשויים למנוע את הצורך בתקיפה אווירית באיראן –
איש יחידה 8200 שעוסק בתקיפות סייבר, לוחם בסיירת מטכ"ל, או מדען מבריק

גדי אייזנקוט: ראש אגף המבצעים במלחמת לבנון השנייה ואלוף פיקוד הצפון לשעבר, נמצא יום יום בקרייה, ומחכה לקריאה להתייצב בלשכת סגן הרמטכ"ל (לא בטוח שיזכה לכך, בכל זאת יש עדיין משקעים מפרשת הרפז, ושר הביטחון ברק עלול לזהות אותו עם "מחנה אשכנזי"). בכל מקרה, אייזנקוט הוא אלוף ותיק ומוערך, שההשפעה שלו על עמיתיו במטה הכללי היא רבה.

א': א' הוא שם קוד לכל אותם לוחמים אלמוניים, אנשי היחידות החסויות, שעשויים למנוע את הצורך בתקיפה אווירית באיראן. א' יכול להיות איש יחידה 8200 של אמ"ן שעוסק בתקיפות סייבר, או לוחם ללא חת בסיירת מטכ"ל, או אפילו מדען מבריק בתעשיה ביטחונית כלשהי. יכול להיות שהמדינה תהיה חייבת לו ולשכמותו הרבה מאוד, ואנחנו אפילו לא נדע על כך. לעולם.

בנימין נתניהו: ראש ממשלה. אחרי הכל, כובד משקלה של ההחלטה מונח כל כולו על כתפיו.

•  עמיר רפפורט הוא עורך ראשי ומו"ל של "ישראל דיפנס"

לכל הטורים של עמיר רפפורט