במסעדה בחורפיש נפגשו אתמול פעילים מיישובי הצפון שהחליטו לשתף פעולה ולהבעיר את הצפון במחאה חברתית. תחילתה של סולידריות חדשה בין נהריה לסח'נין וחורפיש, בין קיבוץ אילון לדלית אל כרמל

מאת שרון ליבנה

בצפון לא מחכים לתל אביב. פעילי מחאה מיישובים שונים – דרוזים, מוסלמים, יהודים, נוצרים – החליטו לאחד כוחות ולהפוך לכוח מחאה מוביל במאבק לצדק חברתי. המפגש נקבע להתקיים בחורפיש, הכפר הדרוזי הצפוני ביותר בגליל – והנסיעה אליו ארוכה ומפותלת. ויש בכך הצהרת כוונות מצד המארגנים. הקיץ הזה, חורפיש ושכנותיה יהיו במרכז.

מסעדת "פנינת ההר" מארחת את המפגש, וסביב שולחנות ארוכים יושבים יותר משלושים פעילים – מדליית אל כרמל, מעוספיה, מנצרת עילית, קריית שמונה, נהריה, סח'נין, חיפה ועוד רבים. פעילים שלא יצאו בחורף להפסקה מהמחאה – וממשיכים להיפגש ולפעול ברציפות כבר קרוב לשנה. הפעילים מתל אביב, שהגיעו באיחור, מתקבלים בשמחה ובחיבוקים ונראה שהם כבר מכירים היטב חלק מהמשתתפים.

המפגש מתנהל לפי כללי אספת העם שהגבשו במהלך המחאה – יש תור לדיבור, לא מפריעים זה לזה, את מחיאות הכפיים מחליפים סימני הידיים. פעילים בגילים שונים – מצעירה בשנות העשרים לחייה ועד השייח' פואז חוסיין, שאירח את המפגש. מקרב היהודים – נשים וגברים, מקרב הלא-יהודים רק גברים.

ח"כ שכיב שנאן מסיעת "עצמאות", המתגורר בחורפיש, מספר שהוא בן למעמד העני, שאביו היה איכר פשוט. "הייתי חלק מהמחאה הקודמת ואהיה חלק מהמחאה הבאה. אנחנו בפריפריה סובלים משתי בעיות עיקריות: הראשונה היא הקושי לקיום בכבוד – כל הקשור בפרנסה, תעסוקה. למגזר הערבי יש בעיה נוספת: הזכות לבנות בית ולחיות בו בכבוד."

הוא מספר שלכל הכפרים הערביים בצפון אין תוכניות מתאר, מה שאומר שהתושבים לא יכולים לקבל היתרי בנייה, ונאלצים לבנות בנייה המוגדרת "לא חוקית". הוא מציין כי בעוספיה יש 4,962 בתים ללא היתרי בנייה, ודיבר על אנשים החיים בבתים המסוכנים להם, לדוגמה – כי אין חיבור חשמל תקני לביתם. "המאבק שלנו חוצה מפלגות, דתות, אזורים, עדות – המאבק הוא להיות בני אנוש שרוצים בקיום משותף בכבוד".

נציגים נוספים מהיישובים הדרוזיים מרחיבים על בעיית הדיור הקשה. יחיא עאמר, עיתונאי מחורפיש, סיפר כי ביישוב יש שבעים משפחות המקבלות בכל חודש קנסות עצומים בעקבות בנייה ללא היתרים, וחייהן אינם חיים. "מאז הקמת המאהל בחורפיש עד היום לא השגנו כלום. רוב האנשים שבמצוקה בחורפיש לא קיבלו כלום מהמאבק והפסיקו להאמין." הוא פנה אל הפעילים היהודיים וביקש בהתרגשות שיבואו לתמוך במחאה בחורפיש. "בקיץ האחרון היינו פה לבד. אף אחד לא בא לתמוך בנו. אני מוכן להביא את כל אנשי חורפיש למאהל בנהריה, אבל תבואו להיות גם איתנו. שהצעירים פה ייראו שהם לא לבד. אחרת הם לא ייצאו לרחוב".

חליל חלאבי מדליית אל-כרמל: "הדבר הגרוע שקרה במחאה הוא שנוצר משבר אמון. קמה ועדת טרכטנברג – והנה אנחנו מגלים ששום דבר ממה שנכתב בדוח לא נוגע לנו. לצעיר דרוזי, ערבי, בישראל – אין היום חלום. הוא הולך ללמוד, אחרי הלימודים חוזר הביתה, הוא צריך לבנות בית ואומרים לו 'אתה עבריין'. הוא לא יכול להתחתן, לא יכול לעבוד. הוא מרגיש אזרח על-תנאי. השלטון מגביל את הציבור הלא-יהודי לחיות בגטאות. אני רוצה להרגיש אזרח של מדינת ישראל, אך המדינה לא נותנת לי להיות אזרח שלה. לכן יש כעס ותסיסה. הציבור היהודי צריך להתגייס ולהגיד: עד כאן. לא נסכים שיפגעו באוכלוסייה הלא-יהודית. אני לא צריך להראות נאמנות למדינה בכל בוקר מחדש: אני כבר הוכחתי את נאמנותי. עכשיו שהמדינה תראה שהיא נאמנה לי."

אמנון דפני, פעיל מתל אביב, ממובילי "המחנה המשותף" ומאהל הפראיירים, מנסה לשכנע שהמאבק הוא אחד: "הבעיה שלכם בחורפיש היא גם הבעיה שלי. סיימתי לימודים בטכניון בהצטיינות, ואין לי דירה וגם לא תהיה לי. במרכז בונים לעשירים בלבד, פה לא נותנים לכם לבנות – זו אותה בעיה – אין לצעירים איפה לגור. יש במדינה מלא אדמה – למי היא שייכת?".

רוברט מנהריה טוען שצריך להיכנס לפוליטיקה – "לא אני, אני שונא פוליטיקה, אני מסגר כי עם הברזל אני יודע לדבר, אבל לא עם פוליטיקאים. אין לי את הלב לשקר לאנשים במצח נחושה. אבל אני אומר שחייבים להיכנס למפלגות ולפעול מבפנים. כמו שמטפלים בהכשה של נחש – בעזרת הארס של הנחש. יש שם כוחות עצומים והרבה כסף, יש להם אנשי מקצוע. כשהמשמרת הראשונה הולכת לישון, יש משמרת שנייה שממשיכה לתכנן איך לדפוק אותנו. איך נוכל לנצח אותם מבחוץ? צריך להיכנס לכנסת, גם אם זה יקח זמן. אנחנו לא נזכה ליהנות מהתוצאות – עלינו כבר הלך, אבל אנחנו עושים את זה בשביל הדור הצעיר, שהם יקטפו את הפירות".

פעילים מנהריה מודיעים על ההפגנה הקרובה בנושא של שוויון בנטל. ראש העירייה לא מסכים שיקימו "מאהל פראיירים", אבל הם מבטיחים הפגנה סוערת ומזמינים את הפעילים מכל היישובים להצטרף. "אנחנו נבעיר את נהריה" אומר לי בצד רחום הרצל, ומספר על ראש עירייה שמכהן כבר 23 שנה ולא מאפשר לתושבים להיכנס לישיבות מועצה. גם פעיל מחורפיש אומר בשקט, כי ראש המועצה הוא שפירק את המאהל והוא לא מעוניין, כמובן, בשום מחאה.

רשות הדיבור עוברת לטניה, במקור מקיבוץ אילון, שמספרת כי עברה לתל אביב כי בצפון אין תעסוקה ואין תחבורה. "ככה זה להיות קיבוצניק אחרי הפרטה; שלך אין כלום, וגם לאימא שלך אין כלום". בתל אביב בעלת הדירה פינתה אותה והיא כבר שנה ברחוב, "אני מוגדרת כהומלסית ברווחה של העירייה. הסיפור שלי במחאה הוא לפגוש אנשים – לדבר עם הומלסים, עם אנשים במצבים קשים. אבל מאז  הקיץ כולם מנהלים את המחאה בפייסבוק ולא יוצאים מהבית. אני יצאתי לפני שנה לרחוב ולא חזרתי. איפה אתם?".

המחלוקת העיקרית נוגעת לדרך המחאה – יש מי שאומרים כי צריך להפוך מכוניות ולשרוף בנקים. מנגד יש מי שרוצה להימנע מאלימות. נילי לרנר מתל אביב מספרת, מהניסיון שנצבר במהלך השנה האחרונה בעימותים עם המשטרה. "מספיק שיתאספו כמה אנשים ביחד עם שלטים. אתם לא מבינים כמה זה מפחיד אותם. עמדנו שבעה אנשים ברוטשילד – והזמינו לנו יס"מ! אסור לנו להגיע לאלימות, כי הם ייכנסו בנו בכל הכוח, ואנשים ישלמו מחיר כבד. מי שייפגעו אז  זה בעיקר החלשים ביותר. אם לנו בתל אביב נתנו מכות והכניסו אותנו למעצרים, יש אנשים שאיבדו את העבודה בגלל המעצרים הבלתי פוסקים, מה יקרה לכם, בפריפריה?".

מסכימים להיפגש שוב בעוד שבועיים בסח'נין. לפעם הבאה – מכריז איתמר הסדרן – כולם מביאים הצעות מעשיות. עוזי ורחום מנהריה מזמינים את כולם להפגנה הקרובה, ומבטיחים ליחיא שיבואו לכל הפגנה שיארגן בחורפיש.

פעולה חדשה עדיין אין, גם לא הסכמה על הדרך – אבל יש כאן דיבור מסוג חדש, ויש סולידריות שלא היתה עד היום. ובעיקר – הרבה תסכול, זעם ועלבון בשל המצב. נראה שאלו לבד מספיקים להבעיר את הצפון בקיץ הקרוב, בחירות או לא בחירות.