אין מנצח בתרגיל הנואל הזה. המערכת הפוליטית עשתה לעצמה את מה שכולנו היינו בטוחים שבלתי אפשרי לעשות: הוציאו שם רע לשם הרע שהיה להם ממילא. התרגיל המסריח הזה עלול להיות המסמר האחרון בארון המתים של אמון הציבור במערכת הפוליטית

מאת טובי פולק

הולך הבנאדם לישון, הולכת המדינה לישון, הולכת כנסת ומערכת פוליטית לישון, עם בחירות בתוך ארבעה חודשים – וקמה בבוקר עם ממשלה שהיא בערך כל הכנסת. עם תרגיל מסריח שהריח שלו מוחק באחת את ריחותיהם של כל התרגילים המסריחים אי פעם.

ועל מה? על הצלתו של פוליטיקאי אפור, כושל, שניצח בקרב חשוב והלך להפסיד בוודאות את המערכה; על הצלתו של ראש ממשלה מקבלת הכרעות בלתי אפשריות – מאי קיום פסקי דין סופיים של בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט; מקבלת הכרעות אמיצות בתחום של מדינה, ביטחון המדינה, מו"מ מדיני, יחסים עם העולם; תקציב מדינה בלתי אפשרי; דרישות סחטניות של מפלגות סקטוריאליות. מה לא.

התרגיל המסריח של ביבי-מופז ("יש למדינת ישראל ראש-ממשלה שקרן… שקרן… בנימין נתניהו הוא שקרן… שקרן… שקרן…" – ש. מופז, שם, במקור) הוא ברית של הצלה, בין שני אנשים שהניצחון והכוח שנפלו עליהם, העצימו את חולשתם. את הפחדים שלהם. נתניהו יודע שכתב האישום של איווט ליברמן עלול לטלטל את הקואליציה שלו; הוא יודע שפסיקת בג"ץ בנוגע לחוק טל מוציאה מדעתם את חברי הקואליציה הדתיים שלו – ש"ס, החרדים, הבית היהודי; ואתמול נפלה עליו ההחלטה הסופית של  בג"ץ בעניין ההכרח לפנות ולהרוס כמה בתים בשכונת בית האולפנה בבית אל, בעיתוי בלתי אפשרי – דקה לפני מועד הבחירות. הוא היה במלכוד, שכל כולו יצירה פרטית שלו. המצוקה של מופז היתה לו חבל הצלה ממש. באה לו בעיתוי מושלם.

ושאול מופז. אוי, שאול. זה באמת נוגע ללב. האיש שכל מה שרצה הוא להיות שר. שר ביטחון, שר תחבורה, שר בלי תיק, שר בלי בלי תיק, חבר שמינייה, תשיעייה. רק להיות. רק להישאר על הגלגל. איזו עליבות. מה מופז וקדימה יעשו בממשלה של ביבי-ברק-איווט-ישי? במה הם ישפיעו על משהו? מה, הם יביאו שלום? הם יגייסו את החרדים? מי הפריע להם לעשות את כל זה עד היום?

זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל שבה מפלגת האופוזיציה הראשית, ראשי האופוזיציה, התחננו בפני הקואליציה שלא תקדים את הבחירות. אין עלוב מזה.

אין אפילו מנצח אחד בתרגיל הנואל הזה. המערכת הפוליטית עשתה לעצמה את מה שכולנו היינו בטוחים שבלתי אפשרי: הוציאו שם רע לשם הרע שהיה להם ממילא. התרגילים האלה, התרגיל המסריח הזה בעיקר, עלול להיות המסמר האחרון בארון המתים של אמון הציבור במערכת הפוליטית. כן או לא שינוי שיטת הממשל (רמז: שום דבר לא ישתנה) – בבוקר הזה הפוליטיקאים הישראלים ניפצו לרסיסים את הפירורים האחרונים באמון שאולי עוד נשאר בינם לבין ציבור הבוחרים שלהם.

בימים האחרונים דיברו פרשנים על כך שהבחירות המוקדמות הרגו, פחות או יותר, את ניצני המחאה החברתית שהחלו לנבוט מחדש. א-נו נראה עכשיו מה יחכה ברחוב לחבורה הצינית הזאת.

ובאמת שכבר אין כאן זעם. רק בושה. בושה בלתי נסבלת.