ואז פתאום גילו אזרחי סדום עלית שהיועץ המפשפש חי וקיים, נושם ובועט ובוחש כהרגלו. לא דובים ולא זבובים, לא פיטורין ולא הרחקה. העבדקן הפעלתן חי ותוסס, בוחש ומקשקש, מסדר סידורים, מדווח דיווחים, מארגן ארגונים ומבשל בישולים

מאת טובי פולק

במדינה אחת, לא זו שאתם חושבים שאתם יודעים איזו היא, יש מנהיג מרשים אחד. לא, לא מדובר במדינה שאתם חושבים שמדובר. אל תעלו את זה אפילו על בדל דעתכם. ובכן, למנהיג הדגול הזה, איש מרשים, דובר רהוט בכל מיני שפות (אל תנחשו באילו שפות מדובר כי אין לכם מושג ולא תקבלו אישור) יש אשה. והיא, איך נגיד, לא ממש נחמדה. אולי גם לא יציבה, אבל אל תצטטו אותנו ואנחנו לא יודעים מי הוא ומי היא. בכל אופן, האישה הנפלאה של המנהיג הדגול מסננת כל מה שנוגע לבעל החזק והמרשים שלה. היא מקנאה לו. היא לא ממש סומכת עליו. אומרים שיש לה סיבות. אומרים שהיא מחזיקה אותו במקום לא ממש נעים. זאת אומרת, מקום שלא נעים כשלוחצים עליו. מאוד לא נעים כשלוחצים עליו חזק. וממש – אבל ממש – נורא כשלוחצים עליו חזק מאוד. אז תחשבו כמה זה קשה כשאותו מקום סגור במלחציים מברזל. ויש אומרים, לא אני, כי לא באמת יש לי מושג, שהמפתח של המלחציים האלה נעול היטב בכספת של יועץ הסתרים. שאומרים שהוא יועץ אחיתופל, אבל לא אני. אני לא יודע. אין לי מושג במי מדובר. לא מי הוא, לא מי היא אשתו ומי הוא היועץ. ובכלל, זה בטח נורא רחוק מכאן.

גם אומרים שלמנהיג והאישה שלוחצת אותו במלחציים יש יועץ סתרים. יועץ לענייני תככים. לא ברור מי הוא, מאיפה הגיע, למה הוא בכלל שם ומי מממן אותו. אבל אומרים שהוא שם. כל הזמן. היועץ המוכשר, אחד שיודע הכל ומכיר את כולם ומסובב את כולם, וכנראה כולן, על קצות אצבעותיו, הוא אחד שמסדר עניינים. כל מיני עניינים. יום אחד התברר (על-פי השמועה העיקשת) שהיועץ הרועץ גם קצת, איך נגיד, שטוף הורמונים. קורה. זאת אומרת, אומרים – אבל אי אפשר להוכיח. אנחנו לא יודעים. אומרים. אבל לא נגיד מה אומרים וגם לא נגיד על מי אומרים. מה שכן, החרמן המזדקן עשה לאיזו בחורה צעירה כל מיני דברים שהמצלמה (אופס, השתיקה) יפה להם. אין עדויות, לא ברור מה היה בדיוק ולא ברור כלום בכלל.

וככה יצא שהאיש נתפס, הולשן, כאילו נשפט וכאילו הלך. זאת אומרת, כאילו. כאילו היה איש, כאילו עשה מעשים, כאילו אמרו עליו, כאילו כביכול נשפט – ובעיקר כאילו הלך.

ואז, אוי ואבוי, שוד ושבר: המנהיג במדינה הרחוקה ההיא (שיהיה ברור: זו מדינה שלא באמת קיימת במציאות) ואשתו הלוחצת (זו מהכספת של אחיתופל) נאלמו דום. נכנסו להלם: מי ידווח, מי יסדר, מי ילחשש, מי יבשל, ובעיקר מי יקדיח את התבשיל. האיש המסדר עניינים נאלץ לזוז הצידה, המנהיג כעס, האישה רתחה, הסביבה הקרובה תפסה מחסה.

אבל ראו איזו פלא: במדינת הגמדים, בלי רעש ובלי מהומה, היועץ המפשפש חי וקיים, ועוד איך קיים. חי ונושם ובועט ובוחש. לא דובים ולא זבובים, לא פיטורין ולא הרחקה. העבדקן הפעלתן חי ותוסס, בוחש ומקשקש, מסדר סידורים, מדווח דיווחים, מארגן ארגונים ומבשל בישולים. עם שכר נאה, ואוטו הולם, וטלפון חכם ועולם כמנהגו. אז מה אם השוחט שחט? ואת מי מעניין שהפוסק פסק? הנה תמונה של המנהיג, הנה צלו של היועץ מציץ מאחורי כתפיו, והנה גם צלה של אשת המלחציים מציץ מאחורי צלילתם של השניים.

אז תגידו: למה כל זה מעניין אותנו? מה אכפת לנו מה קורה במסופוטמיה עילית? מה לנו ולסדום פיתוח? זה באמת לא אמור לעניין אתכם. ואותנו. כי בסך הכל אלה דברים שמתרחשים (או לא) במדינות שמעולם לא שמענו עליהן, ואולי בכלל לא קיימות, והמלך לא מלך, והמלכה לא היתה ולא נבראה, והאחיתופל לא היה אלא משל היה, והיועץ לא היה אלא בחלומותינו. בביעותי הלילה שלנו.

הבעיה היחידה היא שמתישהו אנחנו נקיץ משנת הטיפשים שלנו, נתעורר אחוזי אימה ושטופי זיעה קרה ולא נדע על מה ולמה.