נדמה היה שאפשרי לקיים את העולם על פי עקרונות חברתיים כלכליים, כמו שמסמנת פרשת בהר, הקודמת לפרשתנו: שמיטה ויובל, דאגה חברתית לחלש ולגר. פרשת בחוקותי מוסיפה מימד אחר וחיוני, שרק כאשר חיים על פיו, אין עוד טשטוש בין רגשות הומניים וצודקים לבין צדק וקדושה אלוהיים ונצחיים

מאת שראל רוזנבלט

פרשת בחקותי מחולקת לשני חלקים. חלקה הראשון עוסק בשכר המובטח לעם ישראל בגין שמירת חוקי ה' ומצוותיו וכן, במה שיקרה אם לא ישמרו אותם. החלק השני של הפרשה עוסק בענייני חרמות והקדשות. ערכין, חרמות והקדשות הינן פעולות בהן אדם מקדיש דבר מסוים לבית המקדש. הדבר הזה יכול להיות האדם בעצמו או כל אדם אחר – ואז המשמעות היא, שהוא חייב לבית המקדש את הערך הממוני של האדם (שנקבע מראש על ידי התורה בפרשתנו); כמו כן, אדם יכול להקדיש את שדהו או את בהמתו והמשמעות היא שאותם דברים שייכים לקב"ה ועל האדם לפדות אותם בכסף שהולך לבית המקדש.

שנת היובל מהווה יסוד מרכזי בדינים אלו, שכן מי שלא פודה את שדהו או בהמתו עד שנת היובל הרי שהללו הופכים להיות "חרם לה'" ועוברים בפועל לבעלותם של הכהנים ולא ניתן לפדותם לעולם. העומק בפרשיית הערכים וההקדשות הוא בכך שנוצרת כאן מדיה חדשה של התקשרות עם הקב"ה. אנו רגילים שקשר עם הקב"ה נעשה דרך עולם פנימי – דרך תפילה, תורה, שירה, ריקוד, חוויות והרגשות – אך כאן אומרת לנו התורה, שאדם יכול לבטא את הקשר שלו עם הקב"ה ולקרב את העולם אליו דרך הטבע – דרך האדמה והרכוש שלו. 

בשל מרכזיותה של שנת היובל בדינים אלו, הרי שפרשייה זו קשורה בקשר חזק לפרשת בהר, שאף היא עוסקת בשנת היובל (וכך עולה מפירושו של הרמב"ן). אך אם כך הדברים, הרי שיש לשאול שתי שאלות: ראשית, מה היחס בין שתי הפרשיות ומה ההבדל ביניהם? שנית, מדוע הפרשייה לא נכתבה בפרשת בהר ובמקום זאת פרשיית השכר והעונש חוצצת ביניהם? 

קדושה שבטבע – גילויה ויצירתה

פרשת בהר מתמקדת בעיקר בכך ששנת השמיטה ושנת היובל הן "שנת שבתון". שנים בהן האדם פוסק מעבודת הקרקע, מחזיר את קנייניו ומשחרר את עבדיו. בשנים אלו אנו מגלים שהארץ שייכת בעצם לקב"ה. אנו מגלים שהארץ עצמה רוצה או צריכה אף היא לשבות – "ושבתה הארץ שבת לה'". בכך אנו מגלים שישנו קשר מיוחד בין הארץ, בין הטבע לבין הקב"ה – גם ללא עבודת האדם. אדרבה, עבודת האדם יכולה לפגום בקשר הזה. דווקא השביתה עוזרת לנו להבין, להפנים ולגלות את הרובד הנסתר שקיים באדמה ובחיים בכלל. רובד בעל מטען קדוש שמאפשר לחיים בכללם להיות קשורים לקב"ה גם ללא האדם. לעומת זאת, פרשיית הערכין בפרשת בחוקותי מראה את הדבר ההפוך. הטבע כפי שהוא איננו קשור לקב"ה. על מנת שיווצר קשר שכזה, על האדם לפעול ולשנות את הטבע. עליו להקדיש את הטבע לקב"ה.

אם כן, שתי פרשיות אלו מהוות שני יחסים שונים לקדושה שבטבע – התבוננות פאסיבית שמגלה את הקדושה ופעילות אקטיבית שיוצרת את הקדושה.

מדוע אם כן פרשיית השכר והעונש חוצצת בין שתי הפרשיות האלו?

דומה שהתשובה לכך נעוצה בהבנת הסכנה הקיימת במשמעות של פרשת בהר. אם לוקחים את המשמעות שבתוך הטבע והחיים בכללם יש רובד אלוקי נסתר, הרי שלכאורה לא צריך לפעול לקידום המציאות ושכלולה. לכאורה, אין טעם לפועל האדם, ויותר מכך, אין מקום לקיום מצוות. חוקיו ומשפטיו של הקב"ה מניחים בראש ובראשונה שאנחנו לא חיים את החיים כאוות נפשנו. יש דרך שבה צריך ונכון לחיות אותם, יש דברים שמותרים ויש שאסורים. יש כללים וחוקים איך לעשות את מה שמותר. אפשר להבין את שנת השמיטה כמבשרת על הפנתיאיזם, שהאלוקות היא הטבע ותו לא, וממילא כל מה שנעשה כאן בעולם יהיה בסדר גמור.

חלקה הראשון של פרשת בחקותי באה ללמד אותנו דבר חד וברור – ישנה ברית בינינו לבין הקב"ה. התנאי הבסיסי שעומד ביסודה של הברית הוא קיום מצוות ה' חוקיו ומשפטיו. התורה לא מדברת רק על עצם הקיום בפועל, אלא אפילו על היחס הנפשי אליהם: "אם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם" (ויקרא כו, טו). אי קיום המצוות הוא הפרה של הברית בינינו ובין הקב"ה. ע"פ המדרש, החוקים והמצוות הם לא רק חובה שלנו כלפי הקב"ה אלא גם כלפי העולם, משום שהחוקים שהקב"ה נותן לנו הם גם חוקי הטבע; הם קשורים לאופן שבו העולם עובד. ולכן, אם עם ישראל מפר את הברית, הטבע מתנכר לו ופוגע בו – חיות רעות ואסונות טבע, כך ע"פ הנאמר בפרשה, יפקדו את העם עד אשר יגלו מן הארץ.

נראה שהתורה רוצה לומר בכך שגם אם הטבע קדוש, זה אומר אמנם שיש לו פוטנציאל עמוק להוות מדיה להתקשרות בינינו ובין הקב"ה, אך זה לא אומר שזה קורה בפועל. אנו יכולים לקחת את הפוטנציאל הזה ולהוריד אותו לתהומות. המצוות הן הדרך שבה יש לפעול כאן בתוך העולם.

מערכת המצוות היא לא רק סדרה של פעולות שיש לעשות, אלא היא תפיסת עולם. תפיסת עולם שאומרת, שאמנם יש קדושה בחיים אך היא לא מובנת מאליה. יש קדושה, אך על האדם לחבר אותה לקב"ה. אדם יכול להיות מודע לכח האלוקי שטמון בחיים ובכל זאת להיות רחוק מהקב"ה. המצוות בונות בנו את התודעה שצריך לבחון איך אנו חיים את חיינו והאם אנו מקרבים אותם לקב"ה.

גם מי שחש ומרגיש את שבת הארץ אשר היא שובתת לה', כפי שמתואר בפרשת בהר, לא בהכרח שיגיע לפרשיית הערכים וההקדשות, כלומר לא בהכרח שיבוא להרים את הטבע, להרים את החיים ולהקדיש אותם לקב"ה. במצב כזה, עלול האדם להיתקע בתחושה שהכל קדוש ולכן הכל בסדר והכל מותר ללא הבחנה בין הטוב לרע, בין המוסרי למושחת. במצב כזה, הדרך לחורבן החברה והעולם איננו ארוך. על כן, התורה מפסיקה בין שני הפרשיות הללו ושמה ביניהן את פרשיית הברית בינינו ובין הקב"ה. ברית אשר מכוננת בנו את התודעה שעלינו מוטלת האחריות והמטרה להוציא לפועל את הקדושה של החיים ולהביאה לקשר עם הקב"ה.

השפה שסביבנו מקדשת את הטבע כפי-שהוא. יש בכך עוצמות רבות ותרבות זו עוזרת לנו לראות את הטוב והיפה שקיים בעולם. יחד עם זאת, אנו מוצאים את העוולות המוסריות שבאות בשם ה"שוויון" וש"הכל קדוש". ברמה הפרטית של האדם, אנו מוצאים טשטוש בין הדחפים הטבעיים של האדם לבין הרצון העליון שלו כאדם. הדחפים האינסטינקטיביים שלנו, ואולי נאמר הבהמתיים שלנו, מתקבלים בחום ואהבה, ללא ביקורת ורצון להעלותם ולהביאם למקום גבוה, עמוק ומוסרי יותר. כזה שיכול להרים את האדם והחברה אל אורח חיים רוחני וקדוש שקשור בקשר אמיץ לקדוש-ברוך-הוא.