חיים רמון, בעיוורון של ניאו-ליברל, ערך מכירה כללית של נכסי ציבור העובדים בישראל, במקום להעביר את המפעלים ואת המוסדות הכלכליים לידי העובדים, בדרך של בניית קואופרטיבים אמיתיים – קבלת החלטות של עובדים וניהול ישיר. הסתדרות: עבר, הווה, עתיד 

מאת יפעת סולל

מחר מתקיימות הבחירות להסתדרות. אלה בחירות שיקבעו את דרכה של ההסתדרות – האם היא תמשיך להיות חלק מהשיטה, משתפת פעולה עם המעסיקים והממשלה ומאפשרת את הקטנת חלקו של ציבור העובדים בסך ההון הנצבר, או גוף שמציג אלטרנטיבה לתפישה הניאו-ליברלית ורואה את מעמד העובדים בראייה רחבה.

היו שנים בהן ההסתדרות היתה זרוע שלטונית לכל דבר ועניין – הקימה מפעלים בפריפריה, בנתה מרכזים קהילתיים הרבה לפני שמישהו שמע את המילה מתנ"ס ופתחה סניפי קופת חולים באזורים בלתי כלכליים בעליל. אין זה פלא שעד היום, רוב הזקנים בישראל חברים בקופת חולים כללית – ברבים מהיישובים לא היתה כל ברירה אחרת.

עם הקשר השלטוני הגיעה גם השחיתות. היו שנים בהן נעשה שימוש בכספי פנסיות לצורך מימון שוטף עד לקריסה, והתחושה של "אני ואפסי עוד" אפיינה את המערכת. היהירות של העומדים בראש ההסתדרות ובראש מפלגת העבודה במהלך השנים הביאה לכך, שמפעלי ההסתדרות מעולם לא נתנו מקום אמיתי לעובדים בהם, מעולם לא נעשה חינוך ממשי למעורבות, דמוקרטיה, לקיחת אחריות. הקולקטיב נוהל מלמעלה, לכאורה לטובת כולם.

הניתוק הזה הביא לכך, שההסתדרות נתפשה לא כמייצגת העובדים אלא בעיקר כמעסיקה. בהיעדר ניהול עצמי אוטונומי, ההסתדרות הפכה בעיני הציבור למי שמנסה להגדיל את כוחה, גם על חשבון חבריה.

תחושות אלה הובילו למהפך של שנת 1994 ולבחירתו של חיים רמון לראשות ההסתדרות. היה זה מהלך שנבע מתחושת מיאוס קשה כלפי ההסתדרות, שאינה מייצגת עוד את עקרונותיה, והיא מנוהלת על ידי קבוצת "אנשי שלומנו" זקנים וחסרי קשר עם העובדים בשטח. ההסתדרות הותקפה על כך ש"חברת העובדים" שבשליטתה היא מעסיקה אדירה ונטען כלפיה כי יש ניגוד עניינים בין היותה מעסיק לבין היותה מייצגת עובדים.

ההסתדרות היתה זקוקה לשינוי, לניעור, אך את מה שנעשה באותן שנים אין לתאר אלא כהרס רבתי. רמון, בעיוורון של ניאו-ליברל, ערך מכירה כללית של נכסי ציבור העובדים בישראל: המפעלים, מבני הציבור, חלק ממוסדות התרבות – כל מה שאינו "איגוד מקצועי גרידא" נמכר במחיר מציאה. כך איבד ציבור העובדים הישראלי את השליטה בכוח הכלכלי שמניע את המשק הישראלי. במקום להעביר את המפעלים ואת המוסדות הכלכליים לידי העובדים, בדרך של בניית קואופרטיבים אמיתיים – קבלת החלטות של עובדים וניהול ישיר. היתה זו תקופת ההפרטה הגדולה, העברת ההון הציבורי של העובדים ישירות לידיהם של בעלי הון.

החליפו את פעילי מפא"י בפעילי ש"ס ובהמשך גם באנשי ליכוד

גם האיגוד המקצועי לא זכה מהמהפך. את העובש הפוליטי בהסתדרות צריך היה לתקן על ידי ייצוג ישיר של עובדים – יצירת מערכת דמוקרטית, בה העובדים מעורבים ומקבלים החלטות באשר להסכמים הנוגעים לחייהם. במקום זאת, החליפו את פעילי מפא"י בפעילי ש"ס, שקיבלו תפקידים, מבנים לפעילות דתית, ובהמשך גם באנשי ליכוד, אשר הפכו את ההסתדרות למרכז כוח נוסף. עם חזרתם של פעילי העבודה הפכה ההסתדרות למישמש מפלגתי, חסר כל זהות אידאולוגית, בו יושבים כתף אל כתף אנשי ישראל ביתנו וישראל בעליה, עם אנשי ש"ס, ליכוד, חד"ש, מרצ והעבודה – ומתנהגים כאילו נושאים חברתיים אינם במחלוקת.

בשנים האחרונות הפכה ההסתדרות שוב לחלק בלתי נפרד מהשלטון, הפעם השלטון הניאו-ליברלי. ההסתדרות אינה עוד נאבקת על זכויות עובדים ומייצגת את רוב הציבור הישראלי, היא המתווכת בין הציבור המאורגן לבין הממשלה והמעסיקים, המקטינים את כוחו של מעמד העובדים, שהוא רוב הציבור.

ההסתדרות התנהלה ומתנהלת גם היום כוועד מקומי, אשר דואג לאנשיו בלבד

ההסתדרות הסכימה לכל ההפרטות הגדולות במשק הישראלי. גם אם התנגדה להן בשלבים הראשונים, תמיד הסכימה להתפשר בסופו של תהליך, תוך מתן הטבות לעובדים הקיימים. ההפרטות, שגדעו את הענף עליו יושבת ההסתדרות והפחיתו את מספר העובדים המאורגנים, קיבלו את תמיכת הגוף המרכזי שהיה בידיו הכוח להתנגד להן. ההסתדרות התנהלה ומתנהלת גם היום כוועד מקומי, אשר דואג לאנשיו בלבד, בלי להסתכל על התמונה הגדולה.

הדברים רק הולכים ומחריפים. עם עליית המודעות החברתית בשנים האחרונות, ראינו ועדי עובדים המבקשים להילחם על זכויות חבריהם המועסקים על ידי גופים מופרטים או באמצעות קבלנים. כך בשביתת העובדות הסוציאליות, העובדות עמדו על כך, שההסכם יחול על כולם. כך בחיפה כימיקלים וכך גם ברכבת ישראל. ההסתדרות, במקום לשבח את העובדים על הסולידריות והראייה הרחבה, קיצצה את כנפיהם וחייבה את הוועדים המקומיים להסתפק בדאגה לעצמם.

ניתוקה של ההסתדרות מעטיני השלטון והמעסיקים הוא הכרחי

הבחירות להסתדרות יכריעו, האם המהלך הזה ימשיך, או שההסתדרות תעשה שימוש מושכל בכוחה כדי להציב אלטרנטיבה. גם היום, למרות הכל, כוחה של ההסתדרות רב – רב מכל הארגונים החברתיים גם יחד. בשימוש נכון יכולה ההסתדרות לשנות את המחדל הגדול שנקרא שוק העבודה בישראל ולהשיב לעובדים את כבודם ואת כוחם.

ניתוקה של ההסתדרות מעטיני השלטון והמעסיקים הוא הכרחי. איתן כבל לבד לא יוכל לעשות זאת, אבל השותפות החברתית והאידאולוגית בה בחר ללכת, עם מרצ וחד"ש, לפחות יוצרת תקווה לשימוש הולם בכוחם של העובדים בישראל.

• הכותבת היא עו"ד המתמחה בזכויות חברתיות, לשעבר חברת הנהגת ההסתדרות מטעם מרצ