מאת הילאל עאדל

לפני עשרה ימים, בהיותי באזור הקריה בת"א, הלכתי לקניון עזריאלי, קניתי עיתון, ופניתי לאחד מבתי הקפה לקנות קפוצ'ינו, למרות שבדרך כלל אינני נמנה על חובבי הקפוצ'ינו. המלצרית טרוטת העיניים שאלה אותי אם ארצה כוס קטנה או גדולה. ביקשתי כוס קטנה. היא הביאה לי את הכוס ואמרה "11 שקל בבקשה". בדרך כלל אינני חושב על כסף בענייני מזון, אך הפעם לא יכולתי להימנע מכך. 11 שקל על כוס קטנה של קפוצ'ינו! על מה ולמה? אפילו לא התיישבתי בבית הקפה! מה כבר הושקע בכוס ובתכולתה כדי שהיא תעלה לצרכן 11 שקל? אני בטוח שעלות הכוס והקפוצ'ינו שבתוכה אינה עולה על 4-3 שקלים, אולי פחות, אז מדוע הצרכן משלם עליה 11 שקל?

מאז אותו יום, חשבתי על המחאה החברתית שפרצה בקיץ שעבר בגלל יוקר המחיה במדינה. לא האמנתי במחאה הזו וראיתי בה מחאה שאין לה מסר ברור. מעל הכל ראיתי בה מחאה שהפכה לפיקניק קיצי; מחאה שהופעות הזמרים רק הורידו מערכה; מחאה שבה התנהלה התקשורת ברגשנות ובחוסר מקצועיות מוחלט; מחאה שמנהיגיה לא היו מאוחדים; מחאה שבה איש מאלו שיצאו להפגין לא היה מוכן לשלם מחיר אישי, כפי שאמר – ובצדק מוחלט – ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין.

זו הייתה מחאה עם כוונות טובות – אך בלא כל אפקטיביות או עמוד שדרה איתן. כל הנאומים ודברי ההבל של מוביליה היו מיותרים, שכן אני מאמין שמחאה איכותית היא מחאה שפוגעת קשות באורח החיים במדינה ולא מחאה של רטוריקה. לרצות להוביל מחאה בלי לדעת איך עושים אותה היטב, לא שווה מאומה. מכל זאת, אני לא לקחתי חלק במחאה והבנתי אל-נכון שהיא תהיה סתמית ברגע שמנהיגיה דרשו נוכחות של מצלמות בדיוניהם עם ראש הממשלה נתניהו. האם זו רצינות? אפשר למתוח ביקורת על נתניהו ועל מדיניותו, אבל ישנו קוד התנהלות מינימלי בין העם למנהיגו.

בזמן אמת, כאב לי לראות את המחאה הולכת בכיוון לא נכון ומאבדת את העוקץ שלה. בתוכי בער רצון להיכנס לפורום של מוביליה, לדפוק להם על השולחן ולנער אותם. באמת רציתי להביע בפניהם את כעסי לנוכח התנהלותם, להציע להם ביקורת בונה על מנת שלא יאבדו את המחאה ואת הסיכוי שחייהם יהיו טובים יותר. מהר מאוד התעשתי והבנתי שהם בכזו אופוריה, שאם אשלח לאחד מהם מייל או הודעה בפייסבוק, התגובה תהיה לבטח 'מי האיש הזה בכלל?'. וכך, למרות שמאוד רציתי – לא התערבתי.

מצחיק שיש אנשים שחושבים שמחאות עושים בפסקי זמן של שנה

כעת, כשהקיץ מתקרב והחופשות במוסדות החינוך מתקרבות, החלו אנשי המחאה לחמם שוב את מנועי המחאה לקראת יציאה לרחובות בחום הקיץ הנורא שלנו. הכוונה היא להמשיך איפה שנעצרה המחאה בקיץ שעבר. מצחיק שיש אנשים שחושבים שמחאות עושים בפסקי זמן של שנה! אבל למרבה הצער, כך זה במחאה שלנו: מוחים רק בקיץ, כי יש לכולם זמן. כמה חבל.

הפעם, מחשש שהמחאה תתמוסס ותיכשל, ומתוך הבנה כי אם תיכשל, לא תהיה לה עוד תקומה, הייתי רוצה להעלות רעיון למחאה שתהיה אפקטיבית ורבת-עוצמה, וזאת מבלי שאיש יצא להפגין, ישן באוהל, יבקש טובות מהמשטרה שתאשר הפגנות ומבלי שאיש יתעייף, יתחנן ויבקש מהמדינה לפעול כדי שחיינו כאן יהיו נורמליים ושפויים. הצעתי פשוטה מאוד, ואולי תיראה משעשעת או מוזרה בעיני חלקכם, אך האמינו לי – היא ההצעה למחאה היעילה והעניינית ביותר שיש, בלי שהתקשורת תתפוס טרמפ על המחאה, בלי ראיונות, מצלמות, זמרים, תזמורות ובלי שאף אחד יאבד ולו טיפת זיעה אחת למען השגת דרישותיו.

נצטייד במזון מבעוד מועד ונשב בבית

הפיתרון שלי – להישאר בבית ולהכריז על שביתה כללית. פשוט כך. כל העם ישב בבית, איש לא יילך לעבודה, לבתי קפה, למסעדות, לקניונים ולאף מקום אחר. אפילו לא לסופרמרקט. נצטייד במזון מבעוד מועד ונשב בבית. לעזאזל עם המפעלים, המשרדים, המתחמים העסקיים, חברות ההיי-טק וכל בתי העסק, קטנים כגדולים. אל חשש – אם השביתה תהיה גדולה ורחבה דיה, איש לא יפטר אתכם. פשוט שבו עם משפחותיכם בבתים, עשו חיים, שחקו עם הילדים, דברו עם בני הזוג, שחקו קלפים עם הוריכם, הכינו ארוחות טעימות ושכרו סרטים לצפייה (שהרי גם העיתונאים ואנשי התקשורת ישבתו ולא יתקיימו שידורים בטלוויזיה).

מי לא ישבות? רק השרים וראש הממשלה כמובן, ועמם רבים מחברי הכנסת. הם בהחלט מוזמנים לא לשבות. את מי זה מעניין בכלל? ברור לי שלא ניתן לקיים שביתה כזו בכל המדינה, אבל גם אם מחצית העם יכריז על שביתת ישיבה בבית – יהיה הדבר אפקטיבי ביותר.

כדי להיות יעילים יותר, אני סבור שראוי כי קבוצת אנשים ברי-דעת והגיוניים, לאו דווקא עם תארים בומבסטיים, יישבו וינסחו רשימה של דרישות ברורות, רבות ככל שיהיו, בכל התחומים. קבוצה זו תהיה גם אחראית על בחירתם של נציגים רבים מכל שדרות העם, שישמשו כאנשי-קשר מול הממשלה. אלה יאמרו לממשלה "יש לכם 48 שעות לפתוח איתנו במו"מ מרתוני, קצר וממוקד מאוד, או שנפתח בשביתה לאומית כללית". אם הממשלה תבחר שלא תפגוש את הנציגים, צריך פשוט לפתוח בשביתה כללית לא מוגבלת בזמן. אני סמוך ובטוח שאחרי 72 שעות של שביתה, אולי אפילו אחרי 48 שעות, תכרע על ארבע למראה הרחובות השוממים ותיאות להידבר לפי התכתיבים של נציגי המחאה.

זו הצעתי הצנועה למחאה אפקטיבית, אפילו מבלי לצאת מהבית. חשבו על זה טוב: יש לנסח רשימת דרישות, מבלי לצאת לתקשורת בהצהרות מיותרות; יש לשבת ולהסכים על רשימה בסיסית של דרישות הנוגעות לחייו של כל אזרח במדינה; לקבוע תאריך-יעד לפתיחת השביתה, להפיץ את דבר המחאה בכל הרשתות החברתיות – ולצאת לדרך.

הדבר אפשרי והוא קל ממה שנדמה. אף מעסיק לא יפטר אתכם. זה פשוט לא יקרה. אם נעשה זאת, האמינו לי, שבתי הקפה שכולנו אוהבים לא יעזו לתמחר כוס קפוצ'ינו קטנה ב-11 שקל, המחלבות הגדולות והנצלניות לא יעזו להעלות את מחירי הקוטג', ובאותה מגמה יירדו בארץ המחירים של כל מוצרי הצריכה העיקריים.