על ערכי שוויון בראי פרשת קורח. כולנו דורשים שוויון. האם זה נכון וטוב ? מה אנחנו שווים בסוף ? קורח הוא סמן המרד על ההנהגה. תובנות ופרשנות.

מאת משה לוי

 כשכולם שווים, איש אינו שווה, אין לאן לשאוף, בן המלך והעני דומים להפליא. כשכולם לא שווים, איש אינו שווה, משעבדים ומשועבדים, נשיאים ועמי הארצות, בן העני לעולם לא יהיה מלך.

 אין למעשה ערך גדול יותר מן השוויון, אך אין מזיק ממנו. למה לשרברב לרצות להיות פרופסור ומה כבר ההבדל בין ד״ר שקשוקה לד״ר כהן, נניח, שהוא נפרולוג ילדים ? הרי כולם שווים. למה שרעיונותיו של קאנט יהיו טובים מאלו של אתי מהמספרה ממול ? ובינינו, מי החליט שאלהים הוא מלך מלכי המלכים ולא מייקל ג׳ורדן? וכשאין מלך למלכים  גם אין מלך וכשאין מלך אין נתינים, ואין דין ושאיפה. וכשיש מלך, יש נתינים, ושעבוד ועריצות ועיוורון. אוי לי ממלכי אוי לי מן השווה לי.

קורח, הרשע התורן של ספר במדבר, שונה מכל האחרים. האחרים מתלוננים סתם, מקללים סתם, מלכלכים סתם, לקורח יש טענה טובה. מה פתאום יצאנו ממצרים מפרעה אחד למשה אחר, ומה זה הנפוטיזם הזה שלו? כולם קדושים והשם בתוכם, גם הוא שווה. מחשבה נשגבה, שמקדימה את זו של  ג׳ון מיל ושל רוסו באלפי שנים.

כולם שווים, לכולם צריך לתת הזדמנות. קורח יתגלה ברבות הימים כצודק, כאשר אחד מצאצאיו יאפיל על משה ואהרן ביחד ויהיה זה שיכתיר את מלכי ישראל שאול ודוד, הלא הוא שמואל הנביא. אולם בינתיים קורח  סתם רשע. לא, לא סתם, הרי הוא מערער על המנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה שאותיות שמו משה הם גם אותיות השם. כל השאר ערערו על החלטות או דרשו למלא הבטחות, קורח מערער על עצם ההנהגה. הוא דורש אנרכיה, שהרי כשכולם שווים כל אחד יפעל לפי כוחו למען הטוב הכללי. מספיק סובייט עליון, איזה גוף מתוך העם ולמען העם, שאלהים הוא אחד בשלחן העגול שלו, שיחליט לפי רוח ההמון. לנו זה מזכיר היסטוריה אפלה, אבל אצל קורח זה דווקא די רומנטי.

 קורח, ככל מנהיג כריזמטי, מכנס עדת אומרי הן, ומסביר להם שזהו המאבק שלהם. זה עובד גם היום, זוכרים את המהפיכה החברתית והפגנת המיליון? הם חיילים, לא מפקפקים בצדקת הדרך, אין להם שאלות בכלל. כמו נחשול הם עוברים במחנה ומגייסים חיילים. בסוף הם יבלעו באדמה, ויישכחו לגמרי.

 אולם קורח לא ימות, האידיאולוג של התנועה, הפוליטרוק המורד דווקא יישאר. האידיאולוגיה נכונה, אבל התזמון שגוי והמוטיבציה מפוקפקת. כמה דורות אחר כך יתגלה שמואל, ואז התזמון יהיה מושלם. מנהיג שווה.

 מסתבר שכמו תמיד כל הסיפור הוא שאלה של תזמון. אצלנו יש שיוויון יום כן, יום לא, היום לא. השיוויון הוא שאיפה שאסור שתמומש, היא צריכה להיות חיה וקיימת אצל הנשגב והנאצל, ונשכחת מן הדל והעלוב. נכון, ניטשה חשב אחרת, אבל גם אותו כבר בלעה האדמה. המלך חייב לחוש אחד מן העם והאביון  חייב לשאת אליו עיניים. אם יקרה הפוך, כמו שאכן רואים, העשיר והחכם יחוש מורם מעם, והטמבל ישב על כסא המלך. שניהם לא יהיו שווים. כלום.