לראות את התמונות, לשמוע את הקולות לתהות: לצחוק או לבכות; לגחך או לרחם; האם מדובר בבדיחה רעה? בבדיחה אכזרית? היא בעיקר על חשבוננו. על חשבוני.

זה מצחיק עד דמעות. והדגש הפעם הוא על הדמעות. הדבר הזה, הייצור המאוס המכונה "קדימה", שובר את כל גבולות הז'אנר. אפשר לכתוב על החבורה הזאת במונחים מעליבים ("חבורת הזבל"?); אפשר להתייחס אליהם כאל חבורה של אנשים אומללים שאין להם שמץ של מודעות עצמית; אנשים שמישהו כיסה את כל המראות בבתים שלהם; אפשר כמובן גם לחשוב במונחים של פרנסה. כי בסך הכל, מי מאיתנו לא מכיר את מצוקות הפרנסה והתעסוקה של אנשים בני 40 עד 60. הפסדת מקום עבודה – לא תמצא אחר. אז כמו כולנו, הם נלחמים על מקום עבודתם. בנסיבות אחרות אפשר היה להעריך את זה.

הקבוצה העלובה הזאת מקבלת משכורת נאה, מכונית חדשה, דלקן, טלפונים ועיתונים

אבל אז אתה נזכר שהחבורה הזאת נכנסה לכנסת ישראל; סליחה: נבחרה לכנסת ישראל. עם 29 מנדטים; החבורה הזאת היתה המפלגה הכי גדולה בכנסת הנוכחית. החבורה הזאת היתה מפלגת השלטון עד לא מכבר.

קבוצת האנשים העלובה הזאת מקבלת משכורת נאה, מכונית חדשה, דלקן, טלפונים ועיתונים על חשבוננו, לשכות וחשבון הוצאות.

אתה מביט באנשים האלה ולא מצליח להבין: מאיפה הם צצו? מה זה אמור להביע? איך זה ייתכן?

יושבים להם הפרשנים  ומתמוגגים. זו הפוליטיקה, הם אומרים. ואנחנו מתגלגלים מצחוק. כמה שזה מצחיק. מופז מצהיר שבית לא עוזבים. מופז בורח מהליכוד ונכנס לקדימה דרך החלון. מופז חובר לנתניהו באישון לילה. מופז עורק מנתניהו באמצע היום. צחי הנגבי עורך לליכוד ומחפש טרמפיסטים.  חיים רמון בוחש מבחוץ. ציפי לבני מרימה טלפונים. ועכשיו מופז מנסה לגרש את הבוגדים, דקה וחצי אחרי שהוא עשה את אותו הדבר בדיוק. לאן הוא יוליך את החרפה. איך לעזאזל הוא חי עם עצמו.

איזה צחוקים. אבי דואני. אריה ביבי. עתניאל שנלר. דליה איציק? קבלו את  י-ו-ל-יה / ש-מ-א-ל-ו-ב /  ב-ר-ק-ו-ב-י-ץ. מופע הבידור הכי טוב בעיר. המערכון הכי מצחיק אי פעם.

אבל אז נעצרתי פתאום. כמו נכנסתי לתוך קיר בטון. רבאק, הבדיחה הזאת היא עלי. הם חיים על חשבוננו. הם מחליטים על המיסים שאנחנו משלמים. הם מצביעים על שלום, ובעיקר על מלחמה. הם מגרשים זרים. הם לא מגייסים חרדים. הם, במו האצבעות שלהם, מחליטים על גורלי ועל גורל ילדיי. הם, באווילות הפושעת שלהם, גוזרים על הורינו המזדקנים חיים של עוני. חיים חסרי כבוד. ואנחנו הבאים בתור.

אי אפשר לצחוק יותר. אסור לקבל את זה יותר. הדמוקרטיה שלנו נהפכת לפארסה לנגד עינינו ממש. זו לא פוליטיקה: זו הפקרות. זו מעילה באמון. זו מרמה והפרת אמונים.