היה היו פינות חמד נסתרות בהרי אפרים וגם ברמת מנשה. היו אלה מעיינות נחבאים, בריכות קטנות, עצי תאנה או תות סמוכים, וסבך שהסתיר אותן מעיני מרבית המטיילים. דרכי הגישה או שכלל לא התקיימו, או שהיו בקושי שבילי עפר שבודדים הכירו.

לא עוד! היום כל המעיינות ידועים, מסומנים במדריכי המטיילים, מופיעים באתרים המקוונים ורבים מגיעים אליהם בכלי רכב, בדרכים שהולכות ומתרחבות.

בשבועות האחרונים סיירתי במרבית המעיינות של רמת מנשה הנובעים בגלוי. יש עוד מאות כאלה שלא נראית בהם נביעה, אף שהפטל והקנה מעידים שיש בהם מים כל השנה.

הבשורות הטובות: ראשית, יש בהם מים!!! לא הרבה, אבל די שיש זרימות חלשות, בסוף חודש יולי, כדי לשמר צמחיית גדות נחלים וריכוזי בעלי חיים, וגם להתרענן, לטבול רגליים ואפילו להשתכשך. עוד מצאתי שצמוד למקורות המים עצמם, בקרבת הנביעות, היה נקי למדי.

עד כאן משמח. אבל במרחק מה, 30, 50 או 200 מטר מהנביעות – המון ניירות טואלט, שאריות ופסולת, וגם – שחיקה מאסיבית של השטח בגלגלי מכוניות המבקרים. בעיה נוספת: השותפות עם עדרי הבקר הרועים בשטח, והמעיינות הללו הם לעיתים מקור השתייה היחיד עבורם.

מה עושים? מה הפתרון להגנת ושמירת המעיינות, למעננו ולמען כלל המבקרים?

ברשות הטבע והגנים התחילו לפני זמן מה לגבש תוכנית להגנת הנביעות על ידי הצבת שקתות לפרות הבקר מחוץ לאזורי הנביעות עצמן. בפועל, בשטח, לא יושמה התוכנית, וכשניסיתי לקבל מידע מעודכן מהרשות על הרציונאל, התוכנית וכוונות הביצוע, לא נעניתי.

הבוקרים של גלעד, ביזומתם, יחד עם גורמי סביבה במועצה, פעלו להגנת המעיינות בעין מחוללים ובעין סוקר, ובשני המקומות הפרות אינן מגיעות כיום לנביעות.

ברמות מנשה הוקמה ועדת איכות סביבה, שיש לה גם אתר מעניין ופעיל –  "ירוק מנשה – הבלוג של הטבע", והם החליטו על פעולה חינוכית עם ילדי הגנים והתלתונים לאימוץ עין מחוללים, בשיתוף גורמי הסביבה באזור. הם מקיימים שם פעילות יפה לניקוי ולהדרכה בנושאי סביבה.

אנשי דליה מטפחים את המעיין והפינה בעין סוקר, וצעירי גלעד בנו בריכה במעיין של אום א שוף, בנחל נילי.

בבריכת ריחניה ניצב שלט שמעיד שהמקום מטופל בידי היחידה לקידום נוער ב"מגידו", מפעל פוליגל ורשות הטבע והגנים. יש גם תוכנית מתקדמת לשימור והגנת קטע נחל השופט, שהיום רמוס ומזוהם.

דוגמאות אלו, ואחרות שוודאי ישנן, מראות שאפשר וצריך לפעול בשטח, "מלמטה", להצלת המעיינות. אולי, באמת, המפעלים הגדולים באזורנו, תמ"ה למשל, יאמצו את הנושא?

אך האם די באלה? ברור שלא. ראשית, אין לנו נביעות גדולות, כולן מינוריות, כאלה שכל פגיעה קטנה עלולה לא רק לפגוע בהן, אלא ממש לחסל אותן.

שנית, נחוצה מדיניות מקיפה, אחידה, שתיושם בשטח, ותחבור לפעילות ההתנדבותית. למעיין הקטן נחוצה הגנה ברדיוס של 200-300 מטר לפחות, על ידי חסימה פיזית לרכב, שילוט מתאים, והרחקת הבקר. יש לחשוב על גידור הולם. הסדרת קטע נחל השופט התחתון צריכה ויכולה להיות המודל בכל האזור.

אימוץ בריכה או מעין על ידי יישוב או מפעל – מבורך, אך אפשר וצריך להפכו לחלק מחובת היישובים, על פי תוכנית, דרישה ויוזמה מרכזית. לכך נחוצה התייחסות אזורית ומשאבים. אפשר, אולי, לרתום לכך גם חלק מהקשרים של המועצה עם קהילות וערים בחו"ל, או לגייס משאבים אחרים.

כמות המבקרים, ובעיקר כלי הרכב, לא מותירים זמן רב להצלת המעיינות שלנו ברמת מנשה, והדבר בידינו לעשותו.

ולבסוף עולה שאלה נוספת: בארץ כל כך צמאת מים, שבה כל נביעה קטנה היא אוצר ממש, איך איננו משכילים למצוא דרך שבה המאגרים שלנו, לפחות אלה שאינם רוויי ביוב, יהיו להנאה ולרווחה, ולא מפגע מסוכן ומגודר?

•  באדיבות הבלוג איש תחת גפנו ותחת תאנתו