ראש אמ"ן לשעבר, אלוף (מיל.) עמוס ידלין, מזהיר במאמר שהוא מפרסם, כי אם ישראל תפעל נגד איראן  ללא מעטה של לגיטימיות בינלאומית – היא עלולה לשאת במחירים הכבדים של "חלופת ההפצצה" ושל "חלופת הפצצה" – כאחד.

ידלין, שהוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, כתב את מאמרו "מסגרת חשיבה ומודל החלטה עבור ישראל בסוגיית הגרעין האיראני", תוך התבססות  על ממצאי קבוצת עבודה בנושא הגרעין האיראני, שהוצגו בכנס השנתי האחרון  של  המכון  למחקרי  ביטחון  לאומי. "אם התכנית הגרעינית האיראנית לא תיעצר בהסכם או במערכה חשאית, ולא ייעצר שעון ההתקדמות שלה לפצצה, הפעולה מול איראן תזכה ללגיטימיות רבה יותר ולתמיכה בינלאומית ביום שאחרי ובעשור שאחרי", נאמר בפיסקת הסיום של המאמר. "ללא מעטה לגיטימיות שיאפשר מערכה בינלאומית מאוחרת בעשור שאחרי, קיימת סכנה שנמצא את עצמנו בוחרים בחלופת ה'הפצצה', נושאים בכל מחיריה ומסיימים לבסוף גם עם חלופת ה'פצצה', על כל מחיריה".

במאמרו ממליץ האלוף (מיל.) ידלין לישראל, להימנע מלהוביל את המאבק בגרעין האיראני ולהישאר ב"מדרון האחורי" של המאבק: "כל דיון בסוגיית הגרעין האיראני חייב להיערך מתוך נקודת המוצא, כי אין מדובר בעניין ישראלי בלבד", כותב ידלין. "סוגיית הגרעין האיראני היא אתגר אסטרטגי, ביטחוני ומדיני לקהילה הבינלאומית כולה: שאיפתה של איראן להפיץ את 'המהפכה השיעית' מאיימת  על  השליטים  הערבים  הסונים  באזור ועלולה  להוביל  למירוץ  חימוש איזורי של יריבותיה של איראן, לרבות ערב־הסעודית, טורקיה ומצרים. ההתנגדות האיראנית להשפעה  המערבית  במזרח־התיכון  ומדיניותה  הדוגלת  בהרחבת השפעתה במקום בשמירה על הסטטוס קוו מאיימים על היציבות האזורית, על האינטרסים המערביים במזרח־התיכון, ואף עלולים לערער את הסדר העולמי. לכן, על ישראל להימנע מהובלת המערכה העולמית נגד איראן. נכון יהיה להישאר ב'מדרון אחורי', ולא לקבל אחריות בלבדית על מניעת התגרענותה של איראן".

עוד נקודות חשובות ממאמרו של עמוס ידלין:

• "נכון  לקבוע, כי איראן מתקדמת באסטרטגיה זהירה  אך  נחושה  לפיתוח  נשק  גרעיני.  תחכום  האסטרטגיה  האיראנית  מוביל לקושי ביכולת להבחין בין החתירה האסטרטגית לפצצה לבין החלטה הטקטית 'לצעוד את המייל האחרון'. איראן הצליחה בעשור האחרון להתקדם בנחישות ובעלות נמוכה לעבר ה'פצצה'. איראן חצתה את הסף הטכנולוגי והצטיידה בכל היכולות והמרכיבים המאפשרים לה לפרוץ לנשק גרעיני, ברגע שתחליט על כך. חשוב להבין כי הפצצה תהיה בידי האיראנים ברגע שיחליטו על כך, בתוספת זמן ה'פריצה' ".

• "חשוב להדגיש כי ללא קיומו של איום אמין בפעולה צבאית, סביר להניח שהאסטרטגיות האחרות לא יביאו לתוצאות. יש לשים לב לפרדוקס מעניין – מי שטוען בפומבי כי אין אופציה צבאית, או שהיא אופציה מסוכנת ועלותה לא־קבילה, עלול להוביל לכך שהיא תהיה האופציה היחידה שתישאר בידינו לעצור את ההתגרענות הצבאית של איראן, ודווקא מי שיכין אופציה צבאית אפשרית ואמינה, ייתכן שלא יזדקק לה. ללא אופציה צבאית אמינה, ההסתברות להתגייסות העולם להטלת סנקציות ולהבנה מצד האיראנים שנכון להגיע להסכם – נמוכה הרבה יותר".

• ידלין מזהיר מאפשרות של  הכלת הפצצה האיראנית והשלמה אתה,  תוך התבססות על  הרתעה. "זהו  מצב  בלתי־יציב  ומסוכן", הוא כותב. "בניגוד לטענות  שנשמעות, בעיקר  בארצות־הברית – שלפיהן, אם איראן  תשיג פצצה גרעינית, ייווצר 'מאזן אימה' יציב כפי שהיה בתקופת המלחמה הקרה – להערכתנו, המקרה שונה לחלוטין ביחס לרפובליקה האסלאמית של איראן". ידלין מסביר, בין השאר, כי ההבדל נובע מהאידאולוגיה הדתית הקיצונית הקוראת למחיקת ישראל מהמפה והמובילה את מערכת קבלת ההחלטות האיראנית; מהפיתוי המתמיד ל"מכה ראשונה", בשל שטחה הקטן של ישראל ומקיומם של סכסוכים רב צדדיים באזור ויריבויות היסטוריות ועכשוויות – שיובילו בוודאות גבוהה לתפוצה גרעינית במדינות נוספות באיזור. גם נוכחותם של כוחות שלוחים, ביניהם גורמי טרור – היא גורם נוסף המגביר אי יציבות, ואף ייתכן שתהיה זליגה גרעינית אליהם.

• למרות הכל, ידלין מעריך כי לאיראנים אין יכולת ואין גם אינטרס "להעלות את המזרח התיכון באש". "אכן, ודאי שתהיה תגובה איראנית לאחר התקיפה, אך לנוכח שיקולי האינטרס האיראני ביחס למצב אחרי התקיפה, היא תהיה מדודה ובהיקף שניתן לספוג אותו, בהשוואה להישג של עצירת תוכנית הגרעין האיראנית".

• ידלין גם מבטל את הטענה שאיראן תיכנס בחודשים הקרובים ל"אזור חסינות" – מה שמחייב, לכאורה, פעולה ישראלית בטווח המיידי. "'אזור החסינות' אינו צריך להיות פרמטר מוביל במסגרת השיקולים  בעניין  תקיפת  איראן.  חובתנו  למצות  כל  חלופה  שלישית,  אם קיימת, למניעת התחמשות גרעינית איראנית – שאיננה השלמה עם פצצה גרעינית איראנית או הפצצה של איראן. במקום זאת, יש למצות בחודשים הקרובים את מהלכי הסנקציות המשמעותיות שהוטלו על איראן, ולראות האם הן משפיעות על נכונותה של איראן להגיע להסכם. יש חשיבות עליונה במיצוי מרב הלגיטימציה לפעולה עתידית, במקרה שמהלכים דיפלומטיים אלה ייכשלו".

• ידלין קובע כי כל הסכם עם איראן חייב להכיל שלושה רכיבים חיוניים: הוצאת מרב החומר המועשר אל מחוץ לגבולות איראן, לעיבוד עבור דלק גרעיני; אי־הפעלת האתר התת קרקעי בפורדו (מה שייתר את "מרחב החסינות") ופיקוח משמעותי ויעיל יותר. "יש לשמור מכל משמר שלא יושג הסכם רע, שעלול להיות אינטרס משותף לאיראן ולמעצמות, במטרה למנוע תקיפה ישראלית. הסכם כזה יוצג כ"הסכם טוב" ויכלול הגבלת העשרה ל־5% ואפילו הוצאת החומר שהועשר ל־20%. כל הסכם שבו יישארו מלוא יכולת ההעשרה ותוצריה העתידיים באיראן – יהיה הסכם שיאפשר לאיראן יכולת לפרוץ לפצצה בכל רגע נתון, ולהגיע אליה תוך זמן קצר. הסכם טוב ייבחן בעצירת השעון הגרעיני ואף בסיבובו לאחור.  הסכם  טוב  ישמור  את  איראן  במרחק  שנתיים לפחות מפצצה גרעינית".