Skip to content

בעיניי אין הבדל בין המילה 'נכה' לבין הביטוי 'איש עם משקפיים'

כמעט תמיד השתמשתי בקביים או בכסא גלגלים. אני מניחה שהעובדה שאינני מכירה מציאות אחרת אחראית לכך שאינני מייחסת סטריאוטיפ כוללני ומבעית למילה "נכה". נכות בעידן פוליטיקלי קורקט

בעיניי אין הבדל בין המילה 'נכה' לבין הביטוי 'איש עם משקפיים'

כמעט תמיד השתמשתי בקביים או בכסא גלגלים. אני מניחה שהעובדה שאינני מכירה מציאות אחרת אחראית לכך שאינני מייחסת סטריאוטיפ כוללני ומבעית למילה "נכה". נכות בעידן פוליטיקלי קורקט

"אני לא מאמינה שמתייחסים כך לנכים", קיטרתי באוזני המדריך בחדר הכושר בזמן שסיפרתי לו אודות חווית קניות לא נעימה במיוחד, כשאף אחד מעובדי הסופר לא התפנה לעזור לי עם השקיות והתיק הכבד שסחבתי על הגב בעודי מחכה בתור לקופה על קביים.

"אל תקראי לעצמך ככה!" התרעם המדריך. "אל תחשבי על עצמך כעל נכה, כי אם את תראי את עצמך ככה – גם אחרים יראו אותך ככה".

"אבל אני נכה", הבטתי בו בעיני עגל. "ובעיני אין הבדל בין המילה 'נכה' לבין 'איש עם משקפיים' –  כמו שהוא נעזר במשקפיים, כך אני נעזרת בקביים".

"אבל אחרים לא רואים את זה ככה", אמר.

"אז זאת בעיה שלהם", התעקשתי.

קוראים לי אריאלה, ונולדתי עם ניוון עצבי של הגפיים התחתונות. בניגוד לילדים חולים רבים שבהם נתקלתי במהלך שנות הילדות והבגרות שהעברתי בין אשפוזים בבתי-חולים שונים ברחבי הארץ, אני תמיד חייתי בתפר שבין לבין: למדתי בבתי-ספר רגילים, החברים שלי היו והינם בריאים, ומעולם לא נזקקתי לסביבה מותאמת (מלבד העובדה שמדרגות אינן נמנות עם חבריי הטובים, וגם רמפות משופעות מדי הן בגדר מגלשות עבורי).

זה לא מגדיר אותי, זה לא מקבע אותי, וזה לא אומר עליי כלום

כמעט תמיד השתמשתי בקביים, ותקופות מסוימות בחיי גם העברתי בכסא גלגלים. אני מניחה שהעובדה שאינני מכירה אף מציאות אחרת היא האחראית לכך שאני לא מייחסת איזשהו סטריאוטיפ כוללני ומבעית למילה "נכה". בעיניי מדובר בסך הכול במילה המתייחסת לאנשים בעלי קושי פיזי מסוים. זה לא מגדיר אותי, זה לא מקבע אותי, וזה לא אומר עליי כלום מלבד העובדה שיש לי בעיה פיזית (ולא, לא צריך לתת לי יחס מיוחד. כשאני זקוקה לעזרה, אני יודעת לבקש).

"החיים הנכים שלי", קומדיית היו-טיוב של השחקנית והתסריטאית הנכה טיל שרר. ניידות אנד דה סיטי (הקליקו כדי לראות פרומו לסרט)

אבל מאחר שאנחנו כמובן הכי טובים ונבונים בעיני עצמנו, הבעיה היא, כמו תמיד, אנשים אחרים. בימיי העליזים כסטודנטית רווקה בעיר הגדולה נתקלתי לא אחת בבחורים חביבים, ששנות חיזור רבות כנראה לימדו אותם ששורת הפיק-אפ האולטימטיבית היא: "סליחה, של מי הקביים?" שתמיד הקדימה מבט מזועזע וגמגום של: "אה… שלך? אה… כי את לא נראית…". הריטואל הקבוע הזה הביא אותי לאבד את עשתונותיי יום אחד, להישיר מבט  לאחד מאותם מחזרים מנוסים ולענות בחיוך מתוק: "אה… נכון… סליחה, השארתי את הראש השני בבית…"

אוקיי, אני לא כזו צינית ממורמרת כמו שאולי משתמע משורות אלה, אבל איך נראה נכה? והאם באמת כשאנחנו אומרים לעצמנו את המילה "נכה" התמונה הראשונה שעולה במוחנו היא דמותו של איגור מ"דוקטור פרנקנשטיין"?

יאמר לזכותם של אותם בחורים שלפעמים הם גם גיוונו ב"את יודעת, גם אני הייתי בבית-חולים פעם". תארו לעצמכם שהייתם ניגשים לאדם ג'ינג'י ברחוב, והמשפט הראשון שאיתו הייתם פונים אליו הוא: "אתה יודע, אני אוהב גזרים".

לפני מספר שנים נפגשתי עם בחור מאתר הכרויות, ואחד הדברים הראשונים שאמר לי היה: "היית צריכה להבהיר באתר שאת משתמשת בעזרים רפואיים!"

"אבל שורת ההנחיה בפרופיל האישי אומרת: 'כתוב כמה שורות שמגדירות אותך'", עניתי, "וזה לא מגדיר אותי, לכן כתבתי על התחביבים שלי. הרי הפניתי אותך לעמוד הפייסבוק שלי, ושם יש הרבה מאוד תמונות שלי עם הקביים, כך שאני לא מסתירה כלום, וגם לא הייתי יכולה אם הייתי רוצה".

"אה…" ענה הבחור והוסיף במלמול: "כשראיתי את התמונות חשבתי שאת סתם נפצעת. לא חשבתי שאת נכה".

עם כל הכבוד לבלשן נעם חומסקי, שטען ששפה מקבעת דפוסי חשיבה, האם יש לנו תמונה ברורה בראש של מיהו "נכה", "כושי" או "הומו"?

וכן, אף אחת מהמילים האלה אינה מילת גנאי בעיניי. אני יודעת שדעותיי לגבי פוליטיקלי קורקטיות משולחת רסן מעולם לא היו פופולריות בקרב מכריי, פשוט משום שאני מאמינה שאנחנו נותנים יותר מדי כוח למילים (כן, אני יודעת, דעה מוזרה בשביל כותבת שחיה מילים). ולכן, מילה כמו "כושי",  למשל, אינה נתפשת בעיניי כמילת גנאי, פשוט משום שכאן בארץ היא אינה נאמרת בהקשר ההיסטורי הכואב הקיים בארה"ב, לכן כמעט נחנקתי מצחוק במשך קרוב לרבע שעה כאשר חברתי סיפרה לי שהגננת בגן של בנה ביקשה ממנה להביא "עוגה אפריקאית" למסיבת סוף השנה.

מתי הפכו מילים מסוימות מתיאור של נתון אובייקטיבי של אדם מסוים למילות גנאי הטומנות בחובן דימויים של מפלצות מעמקים? האם אנחנו עומדים כבר בפתחן של הפרנויות החברתיות שכה מאפיינות את החברה האמריקנית היום, שבה כל מילה שנזרקת לאוויר ומתפרשת לא נכון אצל האדם השני עלולה לגרור תביעה משפטית?

סיינפלד, מאחוריך! פרנויות חברתיות במיטבן

בספרו "1984", מתאר ג'ורג' אורוויל חברה דיקטטורית העושה שימוש בשפה הנקראת  Newspeak – שׂיחדש – שפה בינארית, כמעט שפת מחשב, המצמצמת את יכולת הפרשנות של כל מילה לשדה הסמנטי הבסיסי ביותר ומיועדת למנוע את חופש המחשבה. עצוב לי לחשוב שהמוח האנושי נותן פרשנויות כה ענפות ומכלילות לכל מילה, עד כי ייתכן שבקרוב באמת נזדקק כולנו ל"אח גדול" שיגביל אותנו לשיחדש, כדי ש"נכה" יהיה בסך הכול אדם בעל קושי פיזי ותו לא.

2 Comments

  1. חגי קמרט
    23 באוגוסט 2012 @ 12:45

    כאשר שמעתי לראשונה שקוראים לכהי העור בארה"ב שחורים. נדהמתי. חשבתי לתומי ששחור הוא כינוי גנאי. " כושי" אמרתי. " כושי"! הס מלומר כך אמרו לי שהרי " כושי" זו מלת גנאי. התבלבלתי לגמרי. היום אני יודע שאת שהורגלתי בהיותי ילד בא הדור החדש וחמס. נתהפכו להן יוצרות וכושי הפך לגנאי ושחור הפך לכינוי רגיל.
    המסקנה תתאים עצמך לרוח התקופה.
    אשר לנכות. אין להתבייש בכך, אין להצניע זאת ואין להתהדר בזאת. נכות כמו כל דבר אחר היא חלק מהחיים ובני אדם הם גם חלק מהחיים ולכן אין לבחון אדם לפי נכותו אלא לפי יכולתו, אופיו, ודרך התנהגותו עם הבריות. לבחון אדם כאדם ולא אם יש לו אוזן משולשת או שני אפים על פניו.

  2. זליג
    22 באוגוסט 2012 @ 8:42

    יפה מאוד!
    הפוליטיקי קורקטנס מאיים להטביע כל חלקה טובה בהתבטאות החופשית שלנו. "אל תגיד אידיוט, תגיד אפרו-אמריקאי". שימוש במונחים מיופים מעיד מאות מונים על המשתמש, שמפחד מהצל של עצמו ומהגזענות שהוא עצמו נגוע בה. בגלל זה השחורים באמריקה קוראים אחד לשני "ניגר", אבל אם לבן משתמש בזה, דמו מותר. בדומה לכך, הצינזור המעצבן של המילים "פאק" ו"שיט" בטלוויזיה האמריקאית: "פק!", "שט!", כאילו אם נשמע את ההברה שבין העיצורים, נפשנו העדינה תטמא ותפגע לנצח. כאילו מישהו שואל את עצמו "מה? מאיפה בא הצליל הזה, מה ניסו להסתיר? אני לא מבין?"…ומהכיוון השני, כמו האיסורים החדשים בבתי ספר של הציונות הדתית, שאבות לא יבואו לערבי מחול כדי שלא לראות את בנותיהם (בנות ה-12) רוקדות, כי זה לא צנוע. כי כמובן שזה מגרה מאוד, ואי אפשר יהיה לעצור את האבות מלטפס על הבמות ולאנוס את בנותיהם, או לפחות לאונן עליהן במקלחת.
    ובכלל, ממתי "נכה" זו מילת גנאי?

"אני לא מאמינה שמתייחסים כך לנכים", קיטרתי באוזני המדריך בחדר הכושר בזמן שסיפרתי לו אודות חווית קניות לא נעימה במיוחד, כשאף אחד מעובדי הסופר לא התפנה לעזור לי עם השקיות והתיק הכבד שסחבתי על הגב בעודי מחכה בתור לקופה על קביים.

"אל תקראי לעצמך ככה!" התרעם המדריך. "אל תחשבי על עצמך כעל נכה, כי אם את תראי את עצמך ככה – גם אחרים יראו אותך ככה".

"אבל אני נכה", הבטתי בו בעיני עגל. "ובעיני אין הבדל בין המילה 'נכה' לבין 'איש עם משקפיים' –  כמו שהוא נעזר במשקפיים, כך אני נעזרת בקביים".

"אבל אחרים לא רואים את זה ככה", אמר.

"אז זאת בעיה שלהם", התעקשתי.

קוראים לי אריאלה, ונולדתי עם ניוון עצבי של הגפיים התחתונות. בניגוד לילדים חולים רבים שבהם נתקלתי במהלך שנות הילדות והבגרות שהעברתי בין אשפוזים בבתי-חולים שונים ברחבי הארץ, אני תמיד חייתי בתפר שבין לבין: למדתי בבתי-ספר רגילים, החברים שלי היו והינם בריאים, ומעולם לא נזקקתי לסביבה מותאמת (מלבד העובדה שמדרגות אינן נמנות עם חבריי הטובים, וגם רמפות משופעות מדי הן בגדר מגלשות עבורי).

זה לא מגדיר אותי, זה לא מקבע אותי, וזה לא אומר עליי כלום

כמעט תמיד השתמשתי בקביים, ותקופות מסוימות בחיי גם העברתי בכסא גלגלים. אני מניחה שהעובדה שאינני מכירה אף מציאות אחרת היא האחראית לכך שאני לא מייחסת איזשהו סטריאוטיפ כוללני ומבעית למילה "נכה". בעיניי מדובר בסך הכול במילה המתייחסת לאנשים בעלי קושי פיזי מסוים. זה לא מגדיר אותי, זה לא מקבע אותי, וזה לא אומר עליי כלום מלבד העובדה שיש לי בעיה פיזית (ולא, לא צריך לתת לי יחס מיוחד. כשאני זקוקה לעזרה, אני יודעת לבקש).

"החיים הנכים שלי", קומדיית היו-טיוב של השחקנית והתסריטאית הנכה טיל שרר. ניידות אנד דה סיטי (הקליקו כדי לראות פרומו לסרט)

אבל מאחר שאנחנו כמובן הכי טובים ונבונים בעיני עצמנו, הבעיה היא, כמו תמיד, אנשים אחרים. בימיי העליזים כסטודנטית רווקה בעיר הגדולה נתקלתי לא אחת בבחורים חביבים, ששנות חיזור רבות כנראה לימדו אותם ששורת הפיק-אפ האולטימטיבית היא: "סליחה, של מי הקביים?" שתמיד הקדימה מבט מזועזע וגמגום של: "אה… שלך? אה… כי את לא נראית…". הריטואל הקבוע הזה הביא אותי לאבד את עשתונותיי יום אחד, להישיר מבט  לאחד מאותם מחזרים מנוסים ולענות בחיוך מתוק: "אה… נכון… סליחה, השארתי את הראש השני בבית…"

אוקיי, אני לא כזו צינית ממורמרת כמו שאולי משתמע משורות אלה, אבל איך נראה נכה? והאם באמת כשאנחנו אומרים לעצמנו את המילה "נכה" התמונה הראשונה שעולה במוחנו היא דמותו של איגור מ"דוקטור פרנקנשטיין"?

יאמר לזכותם של אותם בחורים שלפעמים הם גם גיוונו ב"את יודעת, גם אני הייתי בבית-חולים פעם". תארו לעצמכם שהייתם ניגשים לאדם ג'ינג'י ברחוב, והמשפט הראשון שאיתו הייתם פונים אליו הוא: "אתה יודע, אני אוהב גזרים".

לפני מספר שנים נפגשתי עם בחור מאתר הכרויות, ואחד הדברים הראשונים שאמר לי היה: "היית צריכה להבהיר באתר שאת משתמשת בעזרים רפואיים!"

"אבל שורת ההנחיה בפרופיל האישי אומרת: 'כתוב כמה שורות שמגדירות אותך'", עניתי, "וזה לא מגדיר אותי, לכן כתבתי על התחביבים שלי. הרי הפניתי אותך לעמוד הפייסבוק שלי, ושם יש הרבה מאוד תמונות שלי עם הקביים, כך שאני לא מסתירה כלום, וגם לא הייתי יכולה אם הייתי רוצה".

"אה…" ענה הבחור והוסיף במלמול: "כשראיתי את התמונות חשבתי שאת סתם נפצעת. לא חשבתי שאת נכה".

עם כל הכבוד לבלשן נעם חומסקי, שטען ששפה מקבעת דפוסי חשיבה, האם יש לנו תמונה ברורה בראש של מיהו "נכה", "כושי" או "הומו"?

וכן, אף אחת מהמילים האלה אינה מילת גנאי בעיניי. אני יודעת שדעותיי לגבי פוליטיקלי קורקטיות משולחת רסן מעולם לא היו פופולריות בקרב מכריי, פשוט משום שאני מאמינה שאנחנו נותנים יותר מדי כוח למילים (כן, אני יודעת, דעה מוזרה בשביל כותבת שחיה מילים). ולכן, מילה כמו "כושי",  למשל, אינה נתפשת בעיניי כמילת גנאי, פשוט משום שכאן בארץ היא אינה נאמרת בהקשר ההיסטורי הכואב הקיים בארה"ב, לכן כמעט נחנקתי מצחוק במשך קרוב לרבע שעה כאשר חברתי סיפרה לי שהגננת בגן של בנה ביקשה ממנה להביא "עוגה אפריקאית" למסיבת סוף השנה.

מתי הפכו מילים מסוימות מתיאור של נתון אובייקטיבי של אדם מסוים למילות גנאי הטומנות בחובן דימויים של מפלצות מעמקים? האם אנחנו עומדים כבר בפתחן של הפרנויות החברתיות שכה מאפיינות את החברה האמריקנית היום, שבה כל מילה שנזרקת לאוויר ומתפרשת לא נכון אצל האדם השני עלולה לגרור תביעה משפטית?

סיינפלד, מאחוריך! פרנויות חברתיות במיטבן

בספרו "1984", מתאר ג'ורג' אורוויל חברה דיקטטורית העושה שימוש בשפה הנקראת  Newspeak – שׂיחדש – שפה בינארית, כמעט שפת מחשב, המצמצמת את יכולת הפרשנות של כל מילה לשדה הסמנטי הבסיסי ביותר ומיועדת למנוע את חופש המחשבה. עצוב לי לחשוב שהמוח האנושי נותן פרשנויות כה ענפות ומכלילות לכל מילה, עד כי ייתכן שבקרוב באמת נזדקק כולנו ל"אח גדול" שיגביל אותנו לשיחדש, כדי ש"נכה" יהיה בסך הכול אדם בעל קושי פיזי ותו לא.

2 Comments

  1. חגי קמרט
    23 באוגוסט 2012 @ 12:45

    כאשר שמעתי לראשונה שקוראים לכהי העור בארה"ב שחורים. נדהמתי. חשבתי לתומי ששחור הוא כינוי גנאי. " כושי" אמרתי. " כושי"! הס מלומר כך אמרו לי שהרי " כושי" זו מלת גנאי. התבלבלתי לגמרי. היום אני יודע שאת שהורגלתי בהיותי ילד בא הדור החדש וחמס. נתהפכו להן יוצרות וכושי הפך לגנאי ושחור הפך לכינוי רגיל.
    המסקנה תתאים עצמך לרוח התקופה.
    אשר לנכות. אין להתבייש בכך, אין להצניע זאת ואין להתהדר בזאת. נכות כמו כל דבר אחר היא חלק מהחיים ובני אדם הם גם חלק מהחיים ולכן אין לבחון אדם לפי נכותו אלא לפי יכולתו, אופיו, ודרך התנהגותו עם הבריות. לבחון אדם כאדם ולא אם יש לו אוזן משולשת או שני אפים על פניו.

  2. זליג
    22 באוגוסט 2012 @ 8:42

    יפה מאוד!
    הפוליטיקי קורקטנס מאיים להטביע כל חלקה טובה בהתבטאות החופשית שלנו. "אל תגיד אידיוט, תגיד אפרו-אמריקאי". שימוש במונחים מיופים מעיד מאות מונים על המשתמש, שמפחד מהצל של עצמו ומהגזענות שהוא עצמו נגוע בה. בגלל זה השחורים באמריקה קוראים אחד לשני "ניגר", אבל אם לבן משתמש בזה, דמו מותר. בדומה לכך, הצינזור המעצבן של המילים "פאק" ו"שיט" בטלוויזיה האמריקאית: "פק!", "שט!", כאילו אם נשמע את ההברה שבין העיצורים, נפשנו העדינה תטמא ותפגע לנצח. כאילו מישהו שואל את עצמו "מה? מאיפה בא הצליל הזה, מה ניסו להסתיר? אני לא מבין?"…ומהכיוון השני, כמו האיסורים החדשים בבתי ספר של הציונות הדתית, שאבות לא יבואו לערבי מחול כדי שלא לראות את בנותיהם (בנות ה-12) רוקדות, כי זה לא צנוע. כי כמובן שזה מגרה מאוד, ואי אפשר יהיה לעצור את האבות מלטפס על הבמות ולאנוס את בנותיהם, או לפחות לאונן עליהן במקלחת.
    ובכלל, ממתי "נכה" זו מילת גנאי?

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן