"בוא תגיד לי אחת ולתמיד, אדוני הפרופסור, למה המומיה הזאת חשובה כל כך?" בשאלה הזאת, ששואלת מפקחת משנה אנדרומכי קוטרומבה את האנתרופולוג איונאס דרקאס, פותח דימוסתניס קורטוביק את ספרו נוסטלגיה של דרקונים. ובעצם, הספר כולו הוא נסיון לענות על השאלה של קוטרומבה – למה המומיה הזו חשובה כל כך? התשובה שמספק דרקאס בפרק הראשון היא רק ההתחלה. המומיה המדוברת נקראת על ידי החוקרים בשם החיבה איביקוס, על שם הפייטן היווני משנת 550 לפני הספירה שנרצח על ידי שודדים. מומיה זו אמורה להיות המומיה העתיקה בעולם, וההשערה היא שהאדם החנוט, בדומה לאיביקוס הפייטן, נרצח על ידי שודדים. לכן כשהיא נגנבת, האצבע המאשימה מופנית כלפי פרופסור דרקאס, אוצר המוזיאון לפרהיסטוריה. בעקבות זאת הפרופסור עורך מסע בכל רחבי אירופה תחת השגחתה של מפקחת משנה קוטרומבה על מנת למצוא את הגנבים האמיתיים ולהוכיח את חפותו. הספר נופל למשבצת הז'אנר הבלשי, אולם, במקום להתחיל בגילוי מבהיל של גופה, גילוי הגופה nשמח במקרה של איביקוס. לא מציאת הגופה, כי אם אבדנה הוא שמניע את העלילה.

במקום שהספר יהיה מוקדש לתעלומת זהותו של הרוצח, יש שתי תעלומות ששזורות לאורך העלילה: הראשונה היא מי גנב את איביקוס והשניה היא מי היה איביקוס וכיצד הוא מת. אף אחת מהשאלות לא מתגלה כקלה למענה. מי שגנב את איביקוס הוא מי שהמומיה היתה חשובה לו. הסיבה לחשיבות המומיה נעוצה, לדידן של הדמויות, בתשובה לשאלה מי היא היתה בחייה. אולם, כפי שמתברר, לא המומיה היא שחשובה. היא לא חשובה, לא לקוראים ולא למספר. המומיה מסמלת עבורנו מצב אנושי בסיסי ונפוץ עד כאב. ניתן לראות בקלות שהארגונים האחראים לגניבתה הטעינו אותה בערך שאפשר לכנות אותו קדושה. לא כי באמת ובתמים יש לה ערך של קדושה. אם לא היתה קיימת המומיה, הם היו מוצאים חפץ אחר להעניק לו את אותו הערך, כי בני אדם מחפשים משהו כזה, לתלות בו את תקוותיהם, כמו הקמה מחודשת של בית המקדש, ספר תנ"ך, הגביע הקדוש, ביאת המשיח. יש מקום שממנו תבוא הגאולה, אנשים מספרים לעצמם. מה שנכנס לנו לראש שיושיע אותנו, נאחוז בו ולא נרפה. זו יכולה להיות גאולה דתית או הגשמה של חלום, גילוי תשובה לשאלה ששקדנו על פתרונה כל חיינו, זכייה בפרס נובל. אלו יכולים להיות גם דברים יותר קטנים, כמו קבלת העבודה שרצינו. יש שהורסים את בריאותם תוך רדיפה אחרי מטרות כאלה – כמו פרופסור דרקאס. יש שמוכנים למות למענן אם יובטח להם שהמטרה שלהם תוגשם אחרי מותם, וגם לסוג הזה של אנשים אלו לא חסרות דוגמאות בספר. לפעמים המטרה לא מקדשת את האמצעים. לפעמים האמצעים הם הרסניים. יותר מכך – במקרים מסוימים חשיבות המטרה, במיוחד כשהמטרה מוגדרת במונחים של קדושה, היא רק אשליה.

כקוראת שלא מתעניינת במומיות ומשתדלת להתרחק מחדרי המומיות במוזיאונים – סתם מתוך שיעמום, עלילת הספר הצליחה לסחוף אותי על ידי תיאורים צבעוניים, דמויות רב-גוניות ותיאוריות על טבע האדם. קורטוביק מצליח לרתק בפרטי טריוויה היסטוריים, ארכיאולוגיים ואנתרופולוגיים שאילו היו מוגשים לקורא באריזה אחרת, כמו ספרות עיון, לא בטוח שהיה מוצא בהם עניין.

נוסטלגיה של דרקונים מאת דימוסתניס קורטוביק, הוצאת כתר, 313 עמודים