הציבור הצליח לצנן את להט שר הביטחון לתקוף באיראן. בלעדיו ביבי לא ייצא למערכה. רציתי להתייחס בפתח דבריי לאמירה של שר הביטחון אהוד ברק, לפני כמה שבועות, "הממשלה היא שתחליט ולא האזרחים". ציטוט מדויק של התבטאות אהוד ברק בנושא תקיפת הכורים האיראנים. הפעם אני מתייחס אליו מזווית אחרת.

איך ייתכן שמנהיג במשטר דמוקרטי יתבטא בצורה המעמידה את כל האזרחים, או רובם, במעמד נחות משל ממשלה? הרי שר ביטחון וגם ראש הממשלה נמצאים היכן שנמצאים בהיררכיה לא משום שהצבא, האוליגרכיה, הפלוטוקרטיה שמו אותם שם. מי שהציב אותם בראש הסולם המדיני, הביטחוני, הוא הציבור האזרחי.

לעתים קרובות מאוד, ב"חוכמה לאחר מעשה", הציבור במדינה מסוימת או בעולם תוהה איך קרה שהוא מצא עצמו מונהג על ידי אדם שיצאו לו מוניטין של אדם חכם, שקול, אנליטיקאי חריף, בעוד שמתברר כי יש בהתנהגותו הולכת שולל ותוכניות שעלולות לדרדר את המדינה לתהום. או מקרה של מנהיג  שעל פניו נראה  מוכשר, החלטי וישר, ולאחר מעשה מתברר שהוא מושחת או רודני, גחמני, נתון לטלטלות נפשיות בלתי פוסקות, בודק לאן נושבת הרוח, חושף את התכונות שהיו כנראה נסתרות. האם כל אדם, לרבות מנהיג, יכול להיות הפכפך, או שהוא מצליח להסתיר תכונה זאת? האם זאת הדרך הנכונה של בחירתו על ידי צמרת המפלגה, חברי המפלגה ובאמצעותם הכנסת?  נשאלת השאלה באלה נסיבות הוא תמרן את עצמו, את השלטון  ואת הסביבה כדי למצוא את עצמו בראש הפירמידה השלטונית.

השאלה בעצם אינה איך הוא הגיע לשם, אלא איך  אנחנו, הציבור, בייחוד במדינה דמוקרטית, איפשרנו לאיש כזה לשלוט בנו ובגורלנו. אם להיות ספציפיים יותר, אחרת אנחנו מפליגים לים הגדול, השאלה היא מי נתן את הסמכות להנהגה להחליט על גורלו של העם ושל המדינה לקיום או לחידלון, כמו בנושא הגרעין האיראני.

[related-posts title="מאמרים בנושא התקיפה באיראן"]

אמת, בשום מקרה בהיסטוריה לא נערך משאל עם כדי שהממסד יקבל אישור למדיניות גורלית, גם כאשר מדובר במלחמה. במדינות דמוקרטיות יש ממשלה שנבחרה על ידי בית המחוקקים, והוא שנבחר על ידי העם. יחד עם זאת, ממשלה במשטר דמוקרטי חייבת להביא בחשבון את האווירה בציבור לפני שהיא נוקטת צעדים דרסטיים. אלה באים לידי ביטוי בתקשורת או בבימות ובמעמדים ציבוריים שונים שבהם נמדד הלך הרוח הציבורי. גם בסקרים מהימנים פחות או יותר. מובן שקיים שוני בעמדת הציבור,  אם למשל המלחמה היא הגנתית או מלחמה יזומה. דוגמה בינלאומית בולטת היא ההתקפה היפנית על פרל הארבור, שהביאה את הנשיא רוזוולט להכריז מלחמה על יפן ועל הציר.  זאת כאשר לפני כן העם האמריקני, בניגוד לממשל, לא היה נלהב כלל וכלל לקחת חלק במלחמת העולם השנייה.

קיים שוני דרסטי עקב התוצאה. את מלחמת ששת הימים ישראל יזמה לנוכח איומיו של נאצר וסגירת תעלת סואץ, אבל צה"ל תקף וניצח – והציבור הריע לו. לעומת זאת, מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת הגנה מובהקת, אך התוצאה, כפי שהציבור ראה אותה, הייתה תבוסה (אני אישית לא חושב כך). לא זו בלבד, אלא הציבור העניש את הממשלה, וראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה. זאת ועוד, מי שנחשב לגיבור-על, שר הביטחון משה דיין,  שידר חולשה עד כדי הרהורים של שימוש בנשק יום הדין.  זה התברר כמובן לאחר מכן. גם רמטכ"ל מלחמת ששת הימים,  יצחק רבין, עבר משבר בעיצומן של ההכנות למלחמה, אבל התוצאה הייתה צילום של הרמטכ"ל ליד הכותל  ונאום הניצחון שלו.

ועוד דוגמה מובהקת: ראש הממשלה, לוי אשכול, נהג בהיסוס ערב מלחמת ששת הימים, ובכירי הצבא וגם העם בעידוד התקשורת גינו את  "תקופת ההמתנה"  שלו וכקינוח את "נאום הגמגום" שלו ברדיו. אבל  אשכול רצה להבטיח את הגב האמריקני  מבחוץ ואת הגב הציבורי בפנים (עם מינויו של דיין לשר הביטחון), והניצחון הביא לו פופולריות ושבחים, בדיעבד.

גם מלחמת "שלום הגליל", שלימים קראו לה מלחמת שולל, שכן שר הביטחון דאז, אריק שרון, הוליך שולל גם את הממשלה וגם את ראש הממשלה, מנחם בגין, שלא התאושש מן ההלם. אבל אותו אריק שרון מילא תפקיד מפתח בתבוסת הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים והוציא אותנו מרצועת עזה, הישג גדול, לדעתי, עם כל הצרות שגורם  לנו החמאס. התשובה לתעלומה זאת היא שמנהיג, גדול ככל  שיהיה, נחוש ובעל תעוזה, חייב להתחשב בנסיבות. והעיקריות הן – מה חושב העם. הוא לא חושב כקולקטיב. הוא חושב כיחיד, בביתו, בעבודתו, בסביבתו, בביטוי שהוא נותן בכתיבתו .

בכך אני מבקש להדגיש כי בעולם האקדמי והמקצועי וגם הביורוקרטי, האדם שמתמנה למשרה נבחן על ידי ועדה מקצועית שבוחנת את עברו את כישוריו ואת יכולתו לעמוד באתגרים. הוא עובר מבחן אינטליגנציה, שאלות בכתב ובע"פ  ועוד. אין זה כך בתחום המדיני. המציאות היא, שאפילו במשטר הדמוקרטי, את הסטאז' המנהיגים עושים עלינו, הציבור. אבל עד גבול מסוים. הציבור חייב לעקוב בהתמדה אחר התנהגותו של המנהיג. ואם יש צורך – להעמיד אותו על מקומו הראוי. אם יש הכרח, גם להחליף אותו באמצע הקדנציה. זה קרה גם בשלטון הנשיאותי של אמריקה. נשיאים הודחו על ידי העם ונציגיו.

הסברה שעיקרה התגרות בנשיא ארה"ב היא הסברת בומרנג

ראש הממשלה הנוכחי ניחן בכישורים רבים, אבל לא בכושר מנהיגות, ואני מעז לומר שגם לא בכושר הסברה שהוא כה מתבשם בו. הסברה שעיקרה התגרות בנשיא ארה"ב היא הסברת בומרנג. הסברה שלפיה נוכל להסתדר לבד במקרה האיראני היא עוות המציאות, תרמית, זריית חול בעיניים. ככה גם "ההסברה" כי הסיבה שאובמה מסרב לתת לישראל אור ירוק נובעת משיקולים פוליטיים. אני יכול לראות מעין תפישה הזויה של רה"מ (ויש לו הרבה כאלה) לגבי הערך המוסף של תקיפה באיראן. בין היתר, אם יופצצו המתקנים באיראן, תהיה התוצאה ככל שתהיה – הדרישה ל"ממשלת חרום" תהיה דבר מובן מאליו, וכל מי שיתנגד לכך יהיה אנטי-פטריוטי. ובראש ממשלת חרום לאומית זאת יעמוד נתניהו. על פניו נראה שזה מה שהכי חשוב לו, הכסא.

בשבילי כישראלי, הדוגמה של סינתזה בין המנהיג לבין הנסיבות הוא דוד בן גוריון. הוא היה קרוץ מן החומר הזה וראה נכוחה את המציאות והנסיבות. השיא היה החלטתו להכריז על הקמת המדינה. צעד נועז, אך בגיבוי ציבורי כמעט מלא. אבל כאשר המדינה קמה ועמדה על רגליה, העם כבר לא היה זקוק לבן גוריון. הוא היה זקוק לאיש משק וכלכלה כמו לוי אשכול. הקמת רפ"י על ידי בן גוריון הייתה כישלון חרוץ.

במישור הבינלאומי היה ווינסטון צ'רצ'יל מנהיג בריטניה ואפשר גם של העולם החופשי בשעת מצוקה. הוא כבר היה מדינאי ומילא תפקידים מיניסטריאליים, אך ההזדמנות באה לו במלחמת העולם השנייה. נחישות, רטוריקה נכונה, עידוד העם בשעתו הקשה, תכונות אלו בנו אותו כמנהיג. אך בתום המלחמה הובסו השמרנים בראשות צ'רצ'יל ועלתה מפלגת עבודה הבריטית בראשות קלמנט אטלי, מנהיג אפור חסר כריזמה, שהאג'נדה שלו הייתה כלכלית חברתית – ולזאת הייתה זקוקה בריטניה המותשת והמצומקת לאחר המלחמה.

ישראל לא צריכה להיות הקוזאק של סעודיה ומדינות המפרץ   

במילים אחרות, מרכיב חשוב במנהיגות הוא הכיוון שאליו חותר המנהיג להוליך את העם. לאחר מלחמת העצמאות שלנו ואחרי מלחמת העולם השנייה, גם ישראל וגם אנגליה היו זקוקות לאג'נדה אחרת.   האג'נדה של הציבור הישראלי כיום היא הביטחון האישי (שלא קיים), הביטחון הכלכלי (המעורער), המצב החברתי והיעדר שוויון, ולאו דווקא הנושא האיראני, שהוא מושמע באיום מגאפוני על ידי השלטון, וכמה חברי כנסת ושרים מן הליכוד עלו אף הם על עגלת הכותרות. זאת בשעה שפרשנים, אסטרטגים וחלק גדול מן הציבור, כולל כותב שורות אלה, לא חושב שהוא סכנה קיומית לישראל. ישראל לא צריכה להיות במקרה זה הקוזאק של סעודיה ומדינות המפרץ הפרסי וגם של מצרים, שמאוד רוצים להיות צדיקים שמלאכתם תיעשה בידי אחרים – ישראל וארה"ב –  כדי שאחר כך יוכלו אפילו לגנות אותם. הצביעות היא גלובלית.

שר הביטחון, אהוד ברק, אינו חדש בנוף הפוליטי. יש מאחוריו שובל ארוך של מעשים, אם כי גם מחדלים.  האיש עתיר מעשים ועטור תהילה כחייל וכמפקד (עיטור מופת וארבעה צל"שים), כולל מפקד סיירת מטכ"ל שהשתלטה על מטוס ססנה החטוף בשנת 1972 ומבצעים  נוספים בעלי תעוזה, עד להגעתו לדרגת הרמטכ"ל של צה"ל. צל"ג ציבורי אחד הוא קיבל באירוע שידוע כצאלים ב', כאשר בשנת 1992 נהרגו חמישה חיילים ונפצעו שישה בתרגיל שאמור היה לשמש פעולת קומנדו לחיסול הרודן העיראקי סאדם חוסיין. לבסוף הודבק לו תואר של מי שעזב את התרגיל מבלי להגיש עזרה לנפגעים, תווית שפגעה בו ובשמו קשה מאוד.

בקריירה הפוליטית הוא הצטיין הרבה פחות. כשר הפנים רישומו לא היה גדול, גם לא כשר החוץ וכראש הממשלה. הוא החמיץ את ההזדמנות לעשיית שלום עם הפלסטינים, והקואליציה הגדולה שלו לא הייתה נאמנה לו ולבסוף גם התפרקה. הישגיו כשר הביטחון היו הוצאת צה"ל מדרום לבנון והפצצת המתקן הסודי הסורי. פרישתו ממפלגת העבודה והקמת מפלגת עצמאות קיקיונית, רק  כדי  להוסיף ולשמש כשר הביטחון, לא הוסיפה לו מוניטין, בלשון המעטה.

* * *

המציאות משתנה מהר, הנסיבות משתנות. בין היתר שמענו כי שר הביטחון, אנליסט יוצא מגדר הרגיל,  גם הוא הגיע למסקנה שלא להיות חפוזים עם האיום להפצצת איראן ללא תמיכה מלאה מצד ארה"ב. גם כאן שזור האלמנט הפוליטי ולא רק הביטחוני. ולדעתי שמענו גם נימת ריכוך בהתבטאות רה"מ, שהוא עדיין מוכן לתת "ארכה" לעולם המערבי ביחס לאיראן. ביבי הוא חזאי ורואה לאן נושבת הרוח.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל