במוסף סוכות של ידיעות אחרונות התפרסמה כתבה גדולה על סיירת מטכ"ל ועל בוגריה, מלווה בתרשים של רשת ענפה של בכירי היחידה והתמקמותם בצומתי קבלת ההחלטות ובעמדות ההכרעה הגדולות במדינת ישראל בתקופתנו: בממשל, בכלכלה, בעסקים וגם קצת באקדמיה.

מה יש ביחידה הקטנה והמיוחדת הזו שהצמיחה רשת ענפה שכזו של אנשים מצליחים בקרבנו, זו השאלה שנשאלו ארבעה ממפקדי העבר שלה – דב תמרי, עוזי דיין, עומר בר לב ודורון אביטל. מהו הדנ"א של יחידת עלית זו?

השורה התחתונה של הדברים היא שמדובר אכן במסננת מאוד קפדנית של אנשים איכותיים. אך, אנשים טובים ומוכשרים ואיכותיים ישנם גם במסגרות אחרות, מסכימים כולם. בעיקר פועל כאן עקרון הרשתות החברתיות של בוגריה וקשר של אליטות, בחזקת חבר-מביא-חבר.

היחידה מתוארת כבית חרושת לחדשנות מבצעית. "ליחידה אופי חתרני שהוא ההפך ממוסדיות ומקביעות", אומר דב תמרי. "סיירת מטכ"ל זה פעולה יותר מתמטית במובן שלוקחים את כל האפשרויות בחשבון, את כל ההגנות", אומר דורון אביטל. עומר בר לב מודה שהיחידה איננה מטה קסם ושבתחום הכלכלי-עסקי שהוא שרוי בו אין בהכרח הצלחות גדולות יותר לבוגריה. דורון אביטל מדגיש, כי הצלחת היחידה כרוכה גם בהשקעת משאבים גדולים, שיחידת צנחנים רגילה היוצאת למשימת לא זוכה בהם. גם דב תמרי מדגיש שאין בהכרח מיתאם בין השירות ביחידה לבולטות בחיים האזרחיים. בעיקר הוא מציין שאין בסיירת מטכ"ל מאומה המכשיר מדינאים ופוליטיקאים.

אנחנו נוהים אחרי ההילה והקסם סביבם

לסיכום הדברים, טוענים המרואיינים שקיימת היום ביחידה איזו סטגנציה. היא איננה יותר מצע לגידול "משוגעים", "בנדיטים". אין בה יותר אוונגרד פורץ דרך, אלא רק מצטיינים רגילים. נעלם שאר הרוח ונשארו הטכנוקרטיים.

לי נדמה שיותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק. יותר משאנשי הסיירת חשים את עצמם כמורמים מעם ומצטיינים בני-מצטיינים, אנחנו, הציבור מייחסים להם זאת. אנחנו נוהים אחרי ההילה והקסם סביבם בחפשנו מזור וגאולה לחולשת מערכותינו הציבוריות על רקע חולשת הדור. ממליכים עלינו את האליטה הזו.

אבל המציאות היא הרבה יותר אפורה: מנהיגות לאומית של אמת לא צמחה מיחידה זו, ומלבד כישרון משהו, ובעיקר חיבורים מתאימים בצמתי חיינו השונים, שום תרומה סגולית נראית לעין לחברה הישראלית לא בקעה משורותיה של יחידה זו, ואין היא נבדלת מכל קבוצה נבחרת אחרת במדינה.

עלינו להיות מפוקחים ולשים את הדברים בהקשר הכללי והרחב שלהם:

עם היעלמות האבות המייסדים של המדינה התפתחו בה מגמות שקיעה והדרדרות, שהלכו והתעצמו עם הזמן וקיבלו ביטוי בולט במיוחד ביצירת טיפוס של "חברה מייצרת בעיות". ואם איננו שקועים בבוץ כבר עמוק עמוק, זה בזכות הכתפיים הרחבות של אותם אבות מייסדים,  עליהן עדיין אנחנו נישאים. בזכות אותן מערכות ותשתיות יסוד שהקימו כאן, וערכי ליבה שאפיינו אותם ושלא הספקנו להרוס לחלוטין, בזכות החברה החלוצית "פותרת הבעיות" שיסדו, בזכות כל אותם הדברים הטובים שעשו.

בהחלט ניתן לזהות כאן את קריסת האתוס הגדול של "בחורינו הטובים" ו"מלח הארץ", המתייחס לדור הממשיכים אשר יצקו מים על רגליהם של האבות המייסדים. ראו לאן הובילו אותנו אותנו "גיבורי החיל" ששמנו בהם את מבטחנו. תמה תקופה בישראל, הסתיים לו עידן בחיינו הלאומיים. אנחנו נדרשים עתה למשהו חדש שלא הכרנוהו מקודם, לדמות חדשה של ישראלי מוביל.

הם לא השכילו להתחדש ולהתאים את מערכות המדינה למציאות

עלינו להוקיר את דור הממשיכים הזה, להסתייע בניסיונם בדברים שהצטיינו והצליחו בהם, ולהכיר בתרומתם הרבה למדינה הישראלית ולבטחונה. הם דור מצוין, אך מסיבות הראויות לניתוח סוציולוגי בין-דורי, הם נכשלו בהובלת המדינה אל עבר העתיד. הם לא השכילו להתחדש ולהתאים את מערכות המדינה למציאות החיים המשתנה תדיר ולעצב לאורה את ערכיהם כנדרש. הם הצטיינו בעשיית עוד מאותו הדבר ובשימור המצב הקיים עד אין קץ. במציאות זו גם לא יכלה לצמוח בתוכנו מנהיגות לאומית מכוננת וראויה לשמה, שכה חיונית והכרחית, ואנו מצויים בעניין זה במשבר עמוק ויסודי.

לא מתקני שעונים למיניהם (כפי שמכונה אהוד ברק, שגם הוא היה מפקד סיירת מטכ"ל) נדרשים לנו בעת הזאת, וגם לא "בנדיטים" ו"מתמטיקאים" הלוקחים בחשבון את כל האפשרויות הטכניות ו"חתרנים" במובן הטקטי-טכני של הדברים, אלא גדוּלה אמיתית שנעלמה מחיינו. רוחב אופקים ועומק המחשבה ותעוזת הרוח, שבינם לבין הכישורים הדרושים לסיירת מטכ"ל אין ולא כלום.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא מנהיגות"]

נדרשות לנו חדשנות וחתרנות נוסח בית הלל – שקם נגד השמרנות וההקפדה הקיצונית על הנוסח הפרשני הקדום של התורה, כפי שיוצגו על ידי בית שמאי והאליטה הצדוקית שהנהיגה אותו לאחר חורבן הבית השני, ופתח את בתי המדרש ללימוד התורה בפני כל  (הפרדס של עקיבא, מאת יוכי ברנדס).

ובדורנו, המעשה הציוני וגדולת האבות המייסדים של המדינה הם שצריכים לשמש לנו כדוגמה. בעיקר עלינו לדעת שכישרון איננו בהכרח ערובה להצלחה ולעשיית הדברים הנכונים. עלינו להישמר מכל משמר מהפקדת גורלנו בידי קבוצה קטנה והומוגנית של אנשים. נעשה זאת לכלל: אינטליגנציה רגשית, חברתית ותרבותית בשילוב עם מרכיבי אישיות מתאימים עולים לאין ארוך על כישרון טכני כזה או אחר, ותרומתם של אלה לחברה ולמדינה שקולים בזהב.

_____________________________________________________________________________________________

נמרוד נוי עוסק בפיתוח עסקי ובייעוץ ארגוני ואסטרטגי, הוא בוגר הטכניון בחיפה בהנדסת תעשייה וניהול ובוגר לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב. נמרוד עבד בתעשייה המתקדמת בארץ, היה פעיל במועצה הציונית בישראל והשתתף במשך מספר שנים בפורום האסטרטגי שלה בראשותו של פרופסור יחזקאל דרור. הספר שכתב, "לקראת פרדיגמה חדשה", (הקליקו לקריאת הספר בפורמט דיגיטלי) מציג תפיסה חדשה לחיים פוליטיים במדינה. הוא ניסיון לפענח את צופן חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל, הוא מניח תשתית למחשבה סדורה ומושכלת באשר לחיינו הפוליטיים, והוא מתווה עקרונות, עיקרים וקווים מנחים מעצבי מדיניות לפרדיגמה חדשה של חיים פוליטיים במדינת ישראל.