17 שנה לרצח רבין.

בעת ההיא נחלקה הארץ לשני מחנות, כל מחנה התעטף בצדקת דרכו כועס על האחר. תדהמת הרצח והכאב על מה שקרה לישראל חצתה מחנות.

לא הצבעתי אז לרבין, אבל הוא היה ראש הממשלה שלי, ראש הממשלה של מדינת ישראל, המדינה של כולנו.

עצרת הזיכרון במוצ"ש בכיכר נתנה לרגע תחושת אחדות. נדמה היה שאין בינינו מחנות כשמדובר בהגנה על הדמוקרטיה. שמחתי כשהגיעו נציגי בני עקיבא (כחניכת בית"ר שנחשבה במחנה האחר). לא שמחתי שביקשו להשאיר מחוץ לאירוע פוליטיקאים (אם כי לא ביקשתי לבוא) וכששמעתי שנאסר לדבר על אידאולוגיה, או חס וחלילה על שלום.

אני בעד אחדות בעם, וכמו כולם – תנועות נוער ושירים ישראלים מרגשים אותי. אבל אני חוששת שאנחנו עוטפים את עצמנו במילים כמו "אחדות", "יציבות" ו"משילות" ונמנעים מלהכריע בדברים החשובים, שמא ההכרעה תגרום למחלוקת.

חשבתי הרבה על ההכרעה של אז, על הקרע בעם, על מנהיג ששילם בחייו. אני זוכרת את התחושה של אז, על המחיר הקשה של ההסדר, ואז לא באתי לכיכר.

היום ברור לי שבלי להכריע בעד הסדר, אם רק נדבר על אחדות נגד העולם – המחיר שנשלם בקיום של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה גבוה ממחיר ההכרעה והמחלוקת שתעורר. כשלא מחליטים, נותנים למי שרוצה למנוע ההסדר להחליט בשבילנו, וזה הכי לא דמוקרטי שיש.

מוכרים לנו עכשיו מילים של כוח מול איומים מבחוץ

17 שנה אחרי, ישראל צריכה שוב להתעורר ואזרחי ישראל צריכים לצאת שוב לכיכר ולקלפי. הישראלים הוכיחו כי הם יוצאים לכיכר מתוך כעס על המצב החברתי. היום כולם מדברים על צדק, אף אחד לא מדבר על שלום.

שכנעו אותנו בכוונת מכוון שאין עוד סיכוי. מוכרים לנו עכשיו מילים של כוח מול איומים מבחוץ. אבל אלה רק מילים שמכסות על תהליכים שהופכים את ישראל לחלשה ומבודדת. גטו סגור מול העולם.

אזרחי ישראל צריכים לדרוש להחזיר את ישראל לעצמה. מדינה יהודית ודמוקרטית, שלא מבטלת ערך אחד בפני השני. מדינה שהיא באמת נס שקם לתחייה בשכונה קשה. מדינה שיש לה חזון משותף סביבו מתאחדים, ולא רק אחדות סביב הפחד.

להחזיר את ישראל למה שחלמו הורינו עבורנו וסבינו עבורם ואנחנו עבור ילדינו.

מדינה יהודית ודמוקרטית, בטוחה ומוערכת, שחיה בשלום בארץ ישראל.

>>> לקט מאמרים וידיעות בנושא בחירות 2013

[related-posts title="עוד מאמרי תעמולת בחירות 2013"]