הטלוויזיה בימינו מצויה ב"פרדוקס איכות": מספר יצירות המופת הטלוויזיוניות הולך ועולה, ומרים את מעמדה את הטלוויזיה. אך ככל שהטלוויזיה מציגה יותר "יצירות אמנות" איכותיות, כך הולך וקטן מספר הסדרות ה"קלילות", והטלוויזיה הולכת ומאבדת את תפקידה כמדיום קליל לשעות הפנאי.

אין ספק שרמה הגבוהה של סדרות טלוויזיה היא חלומם הרטוב של חובבי המדיום – ויחד עם זאת שסדרות ריאליטי או דרמות רדודות לא ייעלמו. אבל התוצאה היא, ממש כמו במדינה הקפיטליסטית הממוצעת, היחלשותו של מעמד הביניים. למעשה, קשה מאד למצוא היום סדרה שהיא גם על רמה, וגם עונה במלואה על הגדרת ה"בידור". סדרה כזו היא הסדרה האידיאלית, ונכון להיום, אני יכולה להצביע רק על אחת כזו: "שקרניות קטנות".

"שקרניות קטנות" היא אולי הסדרה הכי נצפית כיום. בספיישל ההאלווין של העונה השלישית, ששודר בארץ ביום שישי האחרון, ובארצות הברית ביום שלישי שלפני כן, צפו לא פחות מ-2.8 מיליון איש, וזה לא כולל את אלה שהורידו את הפרק או צפו בו באינטרנט. בסדרה מככבות ארבע שחקניות ראשיות: לוסי הייל, טוריאן בליסאריו, אשלי בנסון ושי מיטשל. הגברים הם שחקני משנה. הסדרה כבשה בעיקר את צופות הטלוויזיה שביננו, אבל יש גם לא מעט צופים גברים.

התחלתי לצפות בסדרה הקיץ, באיחור של שנתיים. משום מה, הפרסומות של הסדרה שידרו משהו סטייל "90210", שזה בסדר, אבל לא עבורי. אני לא זוכרת מה גרם לי להתחיל לצפות, אבל מאז שהתחלתי לא הצלחתי להפסיק. יש בה משהו, ב "שקרניות", שגורם לצופה להיות פשוט מאושר. כל פרק נפרש על פני 45 דקות, ועדיין מרגיש קצר מדי. השילוב של קומדיה, דרמה ומתח מביא את הצופה, כלומר אותי, בכל פעם מחדש, לסיפוק טלוויזיוני מלא.

בשנת 1969, חוקרים בשם כץ וגורביץ פיתחו תאוריה בשם "שימושים וסיפוקים", שתיארה את הסיבות שאנו, הצופים, נחשפים אל תכני תקשורת ההמונים. לכל צופה, אמרו, קיימים ארבעה סוגים של צרכים, כאשר תוכניות שונות בהן אנו צופים עונות עליהם: צרכים קוגניטיביים, צרכים אפקטיביים/רגשיים, צרכים אינטגרטיביים וצרכים אסקפיסטים. לכל תוכנית, אמרו, מטרה אחרת וצורך אחר עליו היא עונה. "שקרניות קטנות" מקיימת את הבלתי אפשרי ועונה על כל ארבעת הצרכים, וכמות הצופים האדירה בכל פרק מוכיחה את הטענה הזו בדיוק.

בבחינת הצורך הקוגניטיבי, שהגדרתו:  "צרכים של חיזוק הידע וההבנה", כל פרק של "שקרניות קטנות" גורם לגלגלי השיניים בראש שלנו לעבוד שעות נוספות. כל סצנה בכל פרק מהותית ומשמעותית להמשך העלילה, שמצדה רק הולכת ומסתבכת. מצמוץ אחד- ואיבדתם את הצפון.

הדקות אחרי הסיום של כל פרק מלווה מיד בהשערות לגבי ההמשך, ובניסיון להבין מה, לכל הרוחות, קרה כאן עכשיו, ואיך זה תורם לפתירת שתי התעלומות שבמרכז הסדרה: מי רצח את אליסון ומי עומד מאחורי הזהות של A.

יוצרי הסדרה דואגים ליצור עניין בלתי פוסק בעלילה, ולהכניס שינויים והפתעות כמעט בכל פרק. הצופה, מבחינתו, נשאר  הצורך העז לפתור את הפאזל, ולרדת לעומק העניין.

הצורך האפקטיבי, או: "צרכים של חיזוק התנסות רגשית, הנאה או חוויה אסתטית", הוא זה שהצופה מקבל עם תחילת פרק בסדרה שהוא אוהב. התחושה הזו שאתה צופה במשהו פשוט יפה. ההרגשה של הנאה צרופה שעושה לך טוב על הלב, ושאתה מת לחלוק עם אחרים. הפרפרים שממלאים את הבטן ושאתה לא רוצה שיתעופפו משם לעולם.

אני מאמינה שחלק גדול מצרכים מסוג זה הוא ההמתנה בת השבוע בין פרק לפרק, עד לרגע בו מתיישבים על הספה בסלון לפני הצפייה. שיא החוויה הרגשית הוא כאשר בזמן הצפייה עולה לצופה לראש המילה "וואו". המילה הזו עולה לי לראש (ולפעמים יוצאת מבין השפתיים) בכל צפייה ב"שקרניות". כשאני יושבת (לפעמים עם חברה, לפעמים לבד) ורואה את הסדרה הזו, אני לא יכולה שלא להתפעל מהיופי שלה, ולא יכולה שלא ליהנות מהתוכן שלה. מדובר בהנאה טלוויזיונית עטופה ביופי ויזואלי של נופים ואנשים.

הצרכים האינטגרטיביים מתחלקים לשני סוגים, שמשלימים זה את זה, במיוחד כשמדובר ב"שקרניות קטנות". יש צרכים אינטגרטיביים ברמת המיקרו, כלומר: "צרכים של חיזוק, אמון, ביטחון וסטטוס", ויש צרכים אינטגרטיביים ברמת המקרו: "הצורך של חיזוק הקשר עם המשפחה, החברים והעולם".

xx

הכניסה למועדון הצופים הקבועים של "שקרניות", מהווה כניסה אל קבוצה לא קטנה, שהמכנה המשותף של החברים בה מביא לקיומו של "שיח" חדש ואקסקלוסיבי. החברות באותה הקבוצה מביאה עמה תחושת ביטחון אישי וגם קבוצתי. מי שנמצא בתוך עולם ה"שקרניות", בקלות ייקשר לחבריו לקבוצה, גם אם מדובר באנשים זרים לו לחלוטין.

כאשר חבר בקבוצה יגיע למקום חדש הוא תמיד יחפש את החברים הנוספים בקבוצה, וכאשר יימצא אותם, יוכל לשקוע איתם בשיחה של שעות. אותו "שיח", הייחודי לקבוצה, לרוב יהיה לא מובן, ואולי אפילו יישמע הזוי מעט לכאלה שמעולם לא צפו בסדרה. החברות באותו "מועדון" יכולה ליצור תעסוקה של שעות, בניסיונות לפתח תאוריות להתקדמות אפשרית של העלילה.

אם תשאלו אותי, מדובר בסדרה שמעסיקה את הצופים גם מחוץ לשעות השידור, יותר מכל סדרה אחרת. כל הצופים הקבועים של הסדרה, ללא כל קשר למיקומם על סקלת ה"הערצה", מתעסקים בסדרה בכל רגע פנוי, בייחוד אם נמצאים איתם בחדר חברים נוספים בקבוצה. במקרה שלי, אחרי כל פרק, אני ועוד כמה חברות-צופות מנהלות שיחות טלפון (שנמשכת מאוחר יותר פנים אל פנים), שיכולות להימשך שעות. אף אחת מאתנו לא מגדירה עצמה "מעריצה", ועדיין, אנחנו מתעסקות בהשערות ובניחושים עד לפרט הקטן ביותר, ופורשות תאוריות שלמות בנוגע להמשך הפוטנציאלי של העונה.

סוג הצורך האחרון, זה שהוא לב ליבה של הצלילה שלנו אל תוך עולם הסדרות, הוא הצורך האסקפיסטי, עליו אין צורך להרחיב. האסקפיזם הוא שמה השני של הטלוויזיה. הוא הבריחה שלנו אל עולם אחר. הצורך הזה לא בא רק כדי למלא חור בליבם של אנשים שחייהם עצובים או אפורים. להיפך: הוא מעשיר גם את החיים המעניינים ביותר שיש. האסקפיזם מציף את כל החושים שלנו, ומנתק אותנו לחלוטין מהמקום בו אנו נמצאים. "שקרניות קטנות" מכניסה אותנו אל עולם כל כך מפורט, כל כך מורכב וכל כך מגוון, שהצורך להמשיך ולראות טלוויזיה "רק עוד קצת" אחרי שהפרק נגמר- מתמוגג לחלוטין.

 "שקרניות קטנות" זו הסדרה הכי טובה שאתם יכולים לראות היום. היא לא איכותית מדי, ולא שטחית מדי. היא אותו "מעמד ביניים", שכמעט ולא רואים כיום בטלוויזיה. במהלך שבוע ממוצע יוצא לי לראות לא מעט סדרות מכל מיני סוגים. כולן גורמות לי להרגשה טובה ולהנאה רבה מאד, אבל ל"שקרניות" יש משהו שאין לאף סדרה אחרת. פשוט ככה.

בימים אלה הסדרה נמצאת בהפסקה עד חודש ינואר, אז תתחדש העונה השלישית, שנקטעה בפרק מותח במיוחד. החודשיים האלה של ההפסקה הם הזדמנות פז עבור כל אלה שעוד לא יצא להם לראות, לקחת את השלט לידיים ולהשלים פערים בשידורים חוזרים ב-VOD. מבטיחה שלא תוכלו להפסיק.