מה השתנה השנה בפסטיבל הפסנתר שמסתיים הערב? האמונים על הפקת הפסטיבל פתחו דלת רחבה לאמנים מסצנת האינדי התל אביבית. מוזיקאים המופעים בדרך כלל במועדונים ובמקומות המזוהים במיוחד עם הסצנה הזו הופיעו לראשונה בפני קהל בורגני, לצד אוהדיהם הקבועים. עשיתי את המסע הזה, ויתרתי מראש על המופעים המרכזים בפסטיבל והתמקדתי בארבעה אחרים, שונים, מהשוליים הממסדיים. בואו נצא למסע.

ספי אפרתי ואייל אבן צור פורקים כל עול

לפני הרבה שנים התאמנה זוגתי בשיעורי מחול במסגרת להקת ענבל, במתחם נווה צדק, שבזמנו היה מעין בית ספר לבנות נטוש בלב שכונה מלאת עזובה, עוני ואווירה מאיימת. נהגתי להגיע למקום כדי ללוותה הביתה בחשיכה. השנים חלפו והעזובה פינתה את מקומה למתחם התרבות ע"ש סוזן דלל בלב ליבה של תל אביב, בשכונה הוותיקה המכילה  כיום את מוקדי התרבות והמזון לבלייני העיר.

לפני מספר שנים הזדמן לי לפגוש בספי אפרתי, כחלק מחבורה המכונה "נוכלי הג'ימבורי". מדובר באסופת נגנים ומוזיקאים, רובם משוייכים לסצנת הרוקנ'רול העצמאי הבועט והמלוכלך בתל אביב, והמופעים שלהם מהווים מעין ג'אם אחד ארוך עם הרבה הפתעות ביזאריות בדרך כלל.

ספי הוא הנוכל מספר 6, האיש עם הבס, מאוחר יותר זיהיתי אותו כנגן הצמוד לאביב גפן במסגרת "התעויט" וגם בהרכב הבינלאומי שלו – "בלאקפילד", בעבודות מוזיקליות כחלק מלהקת "מוניקה סקס" ועם גיבור הגיטרה רם אוריון בהרכב "בתרי זוזי". מוזיקאי הנוגע גם במיינסטרים וגם בשוליים, גם באמנות מעבר לים ואף משתעשע בחינגות הרוק הפרוע עם הנוכלים.

רציתי לראות איך הרוקר הזה מתחבר למסגרת הכל כך ממוסדת, מתורבתת וחסרת ההתפרעות שמאפיינת את פסטיבל הפסנתר המתמקד מידי שנה באמנים מהמיינסטרים המקומי. רציתי לראות איך הבחור הזה, האוחז בבס כל הזמן, עושה זאת מול פסנתר, במתינות, בישוב הדעת, בתבונה שמחוץ לרוקנ'רול. באתי ביום רביעי לסוזן דלל, מלווה בכל הזיכרונות מהעבר, מעורבבים ומתחלפים ביניהם לקראת המופע.

ספי, שהגדיר עצמו באחת ההזדמנויות כילד שמנגן בחלילית, בתגובה לשאלתו של יוד קוטנר, שתמה על הרבגוניות בכלי הנגינה בהם הוא אוחז – בס, גיטרה וקלידים, הוכיח בפסטיבל כי מצד אחד הוא יודע לרגש בשירים ובביצועים הנעטפים בפסנתר ומצד שני הוא יודע מתי לתת לרוקנ'רול הבסיסי לזרום בעורקיו ולגרום לקהל (או לפחות לחלקו) להתחיל לזוז עם הקצב.

המופע היה אינטימי יחסית, אולם קטן, כמה עשרות צופים, שזכו לביצוע של שירי אלבומו "להתעורר בארץ אחרת", אלבום המבליט את ספי כיוצר מקורי במוזיקה העכשווית. במופע, כמו גם באלבום, הפסנתר מצוי במרכז הווייתם של השירים, ספי נוגע בשירים המתעדים ומתארים את החיים בכרך הגדול, תל אביב, באופן שונה, והפעם מציגם בעיבודים מוזיקליים מעודנים והרמוניים, אך פורעים ופורקים כל עול "תרבותי.

מעבר לשירי האלבום האישי אירח ספי את הזמר והיוצר אייל אבן-צור, שאף הוא השיק לאחרונה אלבום סולו אישי – "לב 1". החיבור בין שני היוצרים הללו, המתהלכים בין השדות הפרועים של הרוק הנכון לבין המסגרות המעודנות של הבלדות והעבודות היותר ממוסדות, הציג והציב בפני הקהל ערב מוזיקלי מיוחד וחד-פעמי, שהתלבש כמו כפפה על פסטיבל הפסנתר.

האות לחגיגה ניתן כשהמוזיקאים ביצעו את "תל אביב", מעין המנון מבוכה, שיר מחאה, חמשיר צעקה, פזמון זעקה, על עיר והאהבה שיש בה ואין בה לאנשים ולחיים שבקרבה. קצת רוק, קצת היפ הופ, קצת פסנתר, הרבה מלודיה, אבל גם גרוב מקפיץ, שעטנז מצויין של צלילים ומילים, עיר ללא הפסקה, עיר ללא התחלה, עיר עם הרבה בעיה. עיר שאי אפשר בלעדיה, עיר שאי אפשר איתה – "עכשיו זה ברור לי/ אני לא רוצה לתל אביב/ הייתי בורח אם בחוץ היה מי שיקשיב". מה צריך יותר מכך בפסטיבל המחבר רוקנ'רול עם פסנתר מיושב במרכז הגרעין האורבני ההיסטורי של העיר העברית הראשונה.

מה עושה קובי אשרת ברחבת סוזן דלל

צביטה קטנה חלפה בחזי בשעה שהמתנתי ביום חמישי בין מופע למופע ברחבה הגדולה בין שני המבנים של סוזן דלל. מעבר לדוכני הדיסקים, כלי הנגינה המיוחדים ובר היין, הבמה צפתה לעבר עשרות שורות כסאות עליהם התרווחו עוברי אורח, יוצאי ובאי מופעים וסתם תושבים שהגיעו כדי ללכוד טיפת תרבות.

הערב על הבמה לא פחות מאשר קובי אשרת. חשבתי לעצמי – המופע הזה, במתכונתו הפתוחה לכל, הנו מסוג המופעים הרווחים בפסטיבלים שכאלו. מופעים השמורים בדרך כלל למקהלות, להרכבים ולמוזיקאים שלא מהשורה הראשונה. קמצוץ התרבות הנשמר לקהל הרחב, שידו אינה משגת לצפות באמנים הבכירים, החשובים.

אבל קובי אשרת איננו שכזה. אשרת משול היום בעיני ובעיני רבים וטובים כמעין "שמעון פרס" של המוזיקאים, אחד היוצרים היותר בולטים בזמר הישראלי, שהלחין אינספור להיטים, אשר הפכו לחלק מפס הקול הישראלי. האיש שבכיסו מונחת הזכייה באירווויזיון עם "הללויה", זמרים וזמרות מהגדולים שביצעו ממיטב להיטיו – גלי עטרי, ירדנה ארזי, עוזי פוקס. אשרת גם זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים בזמר העברי.

אשרת, שהופיע עם הזמרת שרונה נסטוביץ', הגיטריסט שמוליק בודגוב והקלידן תומר קלינג, היה ראוי למופע משלו, באולם, מלווה באותם זמרים וזמרות להם הלחין להיטי ענק. לכן חשתי החמצה קלה בשל העובדה כי תפקידו בפסטיבל היה לשעשע ולהעביר את זמנם של העוברים ושבים בין האולמות. קשה ואכזרית היא מלחמת ההישרדות בעולם המוזיקה.

 רם אוריון ורוגל אלפר שורפים את המועדון

קהל רב בא למופע של מי שהוכתר על ידי כאחד מנסיכי האינדי לשנה החולפת – רם אוריון. אוריון ("נושאי המגבעת", "כרמלה גרוס ווגנר", "הפה והטלפיים", איגי וקסמן, גלעד כהנא, ענבל פרלמוטר המנוחה, שילה פרבר, "דפנה והעוגיות", "רוצי בובה" וקריירת סולו עשירה) ליכד סביבו חבורה יוצאת דופן של מוזיקאים: רוגל אלפר, ידיד ותיק של אוריון מימי "בתרי זוזי", קוסטה קפלן מלהקת "חיה מילר", מוזיקאי רב כלים המלווה את אוריון בהרכבו הנוכחי ורייסקינדר, הוא הוא אסף עדן, סולן להקת הפאנק "אשכרה מתים" ומוזיקאי אלקטרוני בפני עצמו.

המופע ביום חמישי נחלק לכמה ריבועים מוזיקלים. הראשון, בו נטלו חלק אוריון בגיטרה וקוסטה על הפסנתר, כלל ביצועים מינימליסטיים ונדירים לכמה משירי אלבומו של רם – "האחרון". בריבוע המוזיקלי השני הצטרף לאוריון אסף עדן – רייסקינדר, עם מכונת הסימפולים הקטנה.

לפני המופע אמרתי למוזיקאים כי אני מקווה שרייסקינדר "ישרוף את המועדון". אני יכול להעיד שמטפורית זה התרחש, הצלילים הכל כך שמורים למועדוני שוליים איזוטריים בשולי העיר נגעו בהוויה המוזיקלית שהתרחשה באולם השמרני הזה.

הריבוע השלישי חיבר את השלושה לפסנתר, שעבר לשליטתו של רוגל אלפר, הבחור הקצת פרוע הזה, מנחה "הינשופים", הסיט את המופע והנגנים לשוליים האוונגרדיים ביותר, הן מבחינת התוכן המילולי והן בבחינת השילוב המוזיקלי שיצרה הרביעיה. זה היה רוק קיצון, זה היה נונסנס, זה היה אוונגרד בהתגלמותו, בהתגשמותו, תרבות מזוקקת ליכולות השכליות.

הריבוע האחרון, ולמעשה ההדרן של המופע נפתח באחד השירים היותר יפים שרם הלחין ועיבד, למילותיה של המשוררת דורית רביניאן – "אהובתי בת החלוף". רם ביצע את השיר נטו. לסיום ביצעו הנגנים את "לא משנה", כי באמת זה בכלל לא משנה אם המופע מתקיים כאן בסוזן דלל, קצת יותר דרומה בפישקא, או יותר צפונה באוזןבר, כי אוריון הוא צייד, צייד שמימי, צייד צלילים, המביא את מנחתו לאוזני הקהל.

 רותם אור עושה קסמים

הקסם החזק של רותם אור הוא סוג אחד של מוזיקה עצמאית. בניגוד לצליליו של אוריון הנאחזים בגבול שבין הרוק המחוספס, הביקורת האקטואלית וההרמוניות המעודנות לעתים, המוזיקה של רותם אור לוקחת אותך לעולמות אחרים. רותם מגדירה את המוזיקה שהיא יוצרת כסוג של פולק אלקטרוני עתידני תוצרת בית. יש רגעים במופע, שבהם אתה חש, שרותם והמוזיקאים המלווים אותה עוברים לממד אחר, יותר קסום, כשמו של האלבום קסם חזק -Hard Magic. אני ארשה לעצמי להשתמש בציטוט שהבאתי מאייל פדר – היצירה של אור היא עדינה, מרגשת, שקטה, מלאה ברוך  ומקסימה.

בתור אנשי שוליים יש לנו רתיעה טבעית ממה שזוכה לחשיפה רחבה. אמנם יש לי סופט-ספוט לאינדי מהורהר וחולמני, אבל במקרה הזה ההייפ מוצדק – היצירה של רותם אור בהחלט יוצאת דופן. היוצרת המיוחדת הזו מצליחה לבלוט מעל השאר עם שילוב של קול יפה, הפקה מהודקת והגשה לא טריוויאלית.

יום חמישי, הערב השני של הפסטיבל לא קל לעיכול. באולמות המקבילים והסמוכים מתנהלים להם מופעים בעלי חשיבות בתחום הסצנה המוזיקלית. באחד מהם נינט משיקה שירים מאלבומה החדש, החוזר לשפה העברית, מעין טרום טרום טרום בכורה. באולם אחר, ישי לוי, כוכב זמר מזרחי ותיק, מגיש מופע המהול בפסנתר וכלי נשיפה, וקולו המצוין, מביא גישה אחרת לשילוב בין המיינסטרים למוזיקה המזרחית הקלה. באולם אחר ירמי קפלן מארח את אהובה עוזרי. איזה שילוב, ילד הפרא עם אחת מהאמהות המייסדות של הזמר המזרחי.

וכאן בסטודיו הקטן, המשמש בשגרה לאימוני מחול, נוחתת לה רותם אור עם להקתה ומגישה את המופע המתבסס על אלבומה המהווה מסע אל תוככי הצלילים בשילוב מעניין של כלים, מקצבים והרבה סימפולים הנעטפים בשירה רכה ומלטפת.

 הקולקטיב מרימים את התקרה

מה קורה כאשר לוקחים חיית בר הגדלה בחופש ומכניסים אותה לכלוב בגן חיות? בדרך כלל היא נכנסת למעין דיכאון והלם על הצרת צעדיה והשינוי בסביבה. לא זה היה התרחיש הצפוי בהחלטה לשלב את חברי להקת "הקולקטיב" בפסטיבל הפסנתר. שילוב מסקרן וקשה להגדרה של רוק, בלוז, אלקטרוניקה, ג'אז, ניו-פולק, Fאנק ואמריקנה המבוצע בידי שבעה חברים, שכבר הספיקו לקנות את שמם כאחת ההבטחות המוזיקליות היותר מוצלחות של ישראל בעולם המוזיקה הצעירה המערבית.

האולם על שם ירון ירושלמי במרכז סוזן דלל היה מלא, הסדרנים שחזרו וביקשו לשמור על מעבר נקי לצד המושבים לא ממש יכלו לעמוד בפרץ הצעירים שהגיעו שניות לאחר תחילת המופע. אובר בוקינג.

איך עושה פסנתר? איך עושים שני פסנתרים? איך עושים פסנתר כנף ופסנתר עומד? כך מתחיל המופע המבקש להציג להקה מלאת אנרגיות ושמחת חיים בפסטיבל המקרין מכובדות לצד ניקיון אינטימי.

עידן רבינוביץ' פותח על פסנתר הכנף בשיר Idiom Autumn ביטויי סתיו, פתיחה מדריגלית מצוינת ואקטואלית הודות למרחש בחוץ, רוח וגשם אמיתי. אט אט מצטרף אליו רועי ריק בפסנתר העומד, קרני אור צהבהבות מאירות קלות את השניים, כל אחד בפינה שלו על הבמה, הקהל מהמהם את השיר, מכיר את המילים, זהו האיתות הראשון לבאות. "הקולקטיב" הוכיח שאפשר לביית את סגנונם הפרוע אל תוך המסגרות המהוקצעות והמעודנות של הבארוק.

השיר הבא מחבר את הקולקטיב בחזרה לעולם שלו. עידן פותח עם הבית הראשון מתוך Lewknor Arch ומיד עובר לשיר Running Away, התאורן מתחשב בקהל ומתחיל לשחרר יותר אורות רקע, חברי הלהקה התופסים את מקומם על הבמה, נחשפים בנגינתם.

האווירה יותר נינוחה, רועי עם גיטרה אקוסטית  ומגבעת בורסלינו לבנה פותח בשיר Turn to Cry, בפזמון הקהל כבר מרים ידיו אל על ופותח במחיאות כפיים לפי הקצב, הקרח נופץ, המסגרת התרופפה, המעונבות נפרמה, עידן אומר שזה קצת קשה שכולם יושבים, אז גם הוא מתיישב, מול הקהל. האווירה כבר חמה, רועי ועידן נעמדים במרכז הבמה מול הקהל, הנה פקיד המכס הבריטי חוזר לפעולה – Simon Says, זהו תירוץ טוב למנף את החגיגה לאווירה האמיתית של "הקולקטיב".

רועי פונה שוב לקהל – "מהרגע זה יהיה בלתי נסלח לשבת, אנחנו לא אוהבים את העניין הזה, אנחנו מרגישים קצת חנוטים". זהו, האות ניתן. הקהל קם על רגליו, האוהדים הקבועים, אנשי הסצנה המכירים את השטיקים של ההרכב, גם האורחים החדשים, הצופים לרגע, כל האולם עומד על רגליו, מתנועעים, רוקדים, שרים, חגיגה.

הם מבצעים את השיר 0605 AM של רועי ריק והמדליי בנד, חגיגת מוזיקה צוהלת ושמחה, מתוך האלבום Never Trust The Holy Gracious Medley Band. מכאן המעבר לשיר A Better Man דרך הצהלות של הקהל כל כך טבעי וזורם, לא לפני שכמה חריקות עם הציוד והופה, יוצאים לדרך. תופי הלכת מאחורי רועי דופקים בעוז, הפסנתר של עידן מראה לכולם שפסטיבל פסנתר זה גם מארש קצבי. עכשיו תורו של הקהל – Hold still, if you will, try to think it through, עכשיו שירה בציבור, בנות, בנים. אנשים טובים יותר, זה כבר המנון. גנבים, שודדים, חפצים, Stolen Goods ממשיכים בחגיגה המוזיקלית, הקלימקס מתקרב, סבלנות.

עכשיו יש חלוקת שלל, כל כלי המטבח, סירים, מחבתות, ספלים, כפות, מקלות, כל דבר שעושה רעש, הם יורדים לקהל ומתחילים לחלק, כעת החגיגה תהיה מושלמת. שבריר שניה מחזיר אותי להופעה ההיא בבארבי, כשהמתחם החדש היה מוגף בוילון, ולאחר שהשליכו מהבמה עשרות מקלות תיפוף, הווילון הוגף וכל הקהל הוזמן ל"גן השעשועים" שהוכן בו – פחים, לוחות מתכת, מתקני ברזל ויאללה קדימה לתופף עצמכם לדעת. אז הנה זה חוזר כעת, במתכונת המותאמת לתנאי הסביבה. השביל בין המושבים והבמה כבר עמוס בקהל שירד למטה, כולם אוחזים בכלי מטבח, "למה שלא תנסה לישון לבד?" לה לה לה לה! לה לה ללללה!

המסיבה הכי חמה בעיר מגיעה לקיצה, ירידה מהבמה, מחיאות כפיים, רועי ריק חוזר לבמה – "בשנה שעברה החליטו בהנהלת פסטיבל הפסנתר שאנחנו נהיה מופרעים מידי לפסטיבל, השנה הם החליטו אחרת, אנחנו מאוד מודים להם על כך, והוכחנו שהם צדקו, אז סך הכל הרווחנו."

שני שירים לסיום בהדרן – Home Office, מתלבש ככפפה על האווירה הנרגעת, ומיד לאחריו עוד המנון קולקטיבי, Whisky Eyes, שמונה ידיים בשני פסנתרים. הנה מילות הפרידה האחרונות בחגיגה המוזיקלית הזו –  שרפו את המועדון! No goodbyes, oh, Whisky-eyes, No goodbyes, no goodbyes, no goodbyes.

לסיום: אכן, נציגי האינדי הכניסו את רגלם למעוז המיינסטרים התל אביבי, באיכות מיוחדת, בעוצמה נדירה ובאמירה נכונה. בשנה הבאה יגיעו אחריהם עוד אמני שוליים המצפים להכרה רחבה.