רגע של אמת: אני מקנאה בג'סטין ביבר. כן, אמרתי את זה. מאחורי גלגולי העיניים בכל פעם שהשם שלו מוזכר, מסתתרת קנאה עזה לילדון הנשי הזה בן ה-18, שהתגלה, ממש במקרה, ועם אפס מאמץ הגיע לפסגה.

עכשיו, לפני שכל המעריצות קופצות עליי, ברצוני להסביר מדוע אפס מאמץ: בשנת 2008, העלה ביבר (אז בן 14), קליפ ליו טיוב. כמוהו עשו עוד עשרות אם לא מאות אלפים של אנשים מוכשרים. ההבדל בין ביבר לבין מקביליו הוא אחד, סקוטר בראון, שנתקל בווידאו של ביבר, ולמעשה "גילה" אותו, והפך למנהל האישי שלו. מאז ועד ה"בייבי" (וגם הרבה אחרי), אין ספק בליבי שביבר עובד קשה מאד כדי לטפח את תדמית הכוכב, במיוחד עכשיו, כשעול המעבר מילד למבוגר מונח על כתפיו.

אבל לא באתי לדבר על ביבר הזמר, שזכה באחרונה בפרס "אמן השנה" בטקס פרסי המוזיקה האמריקנית. שיחה על ביבר האדם מוציאה ממני הרבה ציניות, שבאה לחפות על הקנאה העזה. לכן אתייחס למשהו הרבה יותר מעניין: ביבר התופעה, שהפכה לאחרונה להיסטריה.

הערצה והיסטריה בקנה מידה עצום באמת ראיתי בפעם האחרונה בשלהי שנות התשעים, כש"היי פייב" עלו על בימת הפסטיגל. זה היה טירוף מה שהלך שם. צרחות, בכי, תלישת שיערות, קעקוע בדמותו של אייל שחר. היסטריה בקנה מידה ישראלי כמובן, אבל היסטריה.

כשהביברמאניה (או הביבר פיבר) התחילה, גיליתי שכל מה שחשבתי על הערצה הוא כגרגר חול בלב ים, לעומת ההערצה לשיער של ביבר, שלא לדבר לביבר עצמו. הבנאדם הוא סנסנציה. הוא לא כשרוני יותר מכל משתתף בשמינית גמר תוכנית ריאליטי, הוא לא גברי במיוחד, הוא לא פעיל זכויות אדם גדול, הוא רוקד יפה, אבל בדיוק כמו ג'סטין טימברלייק, אבל כשהוא אומר "בייבי" – בנות מתעלפות.

יש לו יותר מ-30 מיליון עוקבים בטוויטר, הוא הוכרז על ידי מגזין "פורבס" היוקרתי כסלבריטאי השלישי המשפיע ביותר בעולם, הוא מרוויח עשרות מיליוני דולרים בשנה, ומכר למעלה מ- 15 מיליון אלבומים. אם זה לא טירוף, אני לא יודעת מה כן. אה, אולי העובדה שעד לפני כחודש, הקליפ Baby שלו היה הנצפה ביותר ביו טיוב במשך למעלה משנתיים.

מעבר לכל אלה, ומה שאותי הכי מעניין בחקר תופעת הביבר (נראה לי שמצאתי פה נושא לדוקטורט), הוא נחילי המעריצים, ואם להיות מדויקים יותר, המעריצות. לא רק שיש עשרות מיליונים כאלה, יש להם גם שם: Beliebers", בשבילכם.

במרוצת השנים (בסך הכל ארבע, אבל נראה כמו נצח), הזמריר הקטֹן תרם לא מעט למדורי הרכילות, ושמו נלווה למספר לא קטן של סנסציות, רובן קשורות בעדת המעריצים. למעשה, אגזים ואומר שהסיפורים שסופרו על מעריצי ביבר אפילו עוקפים את Leave Britney Alone.

למשל, בנובמבר 2011, טענה אחת בשם מריה יאטר (20), שביבר הוא אבי בנה, שאך נולד. הטענה הזו הגיעה לבית המשפט, ובהמשך התבררה כשקרית, אבל לא לפני שמעריצים אובססיביים הציפו את יאטר באיומים על חייה. מעריצות קנאיות, שחשבו שיש להן סיכוי, כעסו על שגנבה להן אותו, מעריצים ומעריצות הגנו על הכוכב הקתולי, שדיבר לא פעם נגד סקס מזדמן. כולם ביחד עטו על מריה המסכנה, שבסך הכול רצתה לשנורר קצת כסף. איפה החמלה?

בחודש אוקטובר השנה, האקר בעל חוש הומור מעוות, פרץ לחשבון הטוויטר של תכנית הבידור המובילה, Entertainment Tonight, ופרסם הודעה לפיה התגלתה אצל ביבר מחלת הסרטן. הבדיחה הלא מצחיקה הפכה להרבה יותר רצינית, כאשר ביבריות גילחו את שערן לאות הזדהות, והעלו את התמונות לפייסבוק.

בחודש דצמבר האחרון, דיינה מרטין, רוצח מורשע ומעריץ אובססיבי עם קעקוע של הזמר על הרגל שלו, נאשם בכך ששלח שני אנשים לחטוף את ביבר. מהחקירה עלה כי מרטין ביקש משני הגנגסטרים לסרס את ביבר, ולהכניס את האשכים שלו לתוך שקית. לטענת החוקרים מרטין רקח את התכנית הזדונית לאחר שביבר לא השיב למכתביו והתעלם מניסיונותיו ליצור קשר.

שהחל מפברואר 2011, כוכבת הילדים של ערוץ "דיסני", סלינה גומז, הפכה לאחד האנשים השנואים בעולם, כאשר מערכת היחסים בינה לבין ג'סטין ביבר יצאה לאור. השניים נפרדו בחודש נובמבר האחרון, לקול צהלת המעריצות (הרי כשהוא פנוי, יש להן יותר סיכוי), שהתחלפו שוב לנהמה כאשר לפני מספר שבועות נצפו השניים שוב ביחד. המעריצים קראו לסלינה "להוציא את הלשון שלה מהפה שלו, וללכת למצוא לעצמה חיים".

על הסיפורים האלה אני מסתכלת בצחוק, אבל הוא מהול בעצב גדול. רק השבוע נהרג בלוס-אנג'לס צלם פפראצי בשעה שרדף אחרי הפרארי הלבנה של ביבר בניסיון נואש לצלם את הכוכב, שכלל לא היה במכונית. אני חוזרת על המשפט הזה בראש, והוא נשמע פשוט הזוי. אפשר לצקצק בלשוננו ולתהות "מה האנשים האלה חושבים לעצמם? הם חיים בסרט?" ואפשר להתפכח רגע אחד, ולהבין שזה מה שנהיה מהמציאות שלנו.

xxxxxxxxx

 ג'סטין ביבר הוא אדם חשוב. כל כך חשוב, שאנשים מוכנים לעשות דברים מופרכים לחלוטין כדי להשיג תמונה/לקבל הקדשה/לגעת בו. ההערצה הזו היא בקנה מידה אסטרונומי, גם ביחס ללהקות הבנים של שנות התשעים. אני קוראת את הסיפורים האלה ונדהמת. מדהים אותי כמה נערות צעירות אוהבות אדם שהן בכלל לא מכירות, מה הן מוכנות לעשות בשביל שאחד העוזרים שלו ישלח להן תמונה חתומה. התופעה הזו לא מתכוונת להיעלם בקרוב, אולי רק להתפצל בין האמנים השונים (ולראייה: מחנה "1D"- מעריצות וואן דיירקשן, שקמו על הביבריות).

אפשר לצחוק על זה, באמת בכיף, אבל חובה גם לעשות משהו. כאן נכנסים לתמונה ההורים. אותן דמויות מבוגרות בחיי הילד או הילדה, שתפקידן להחזיק לו או לה את היד בזמן שביבר מצייץ משהו בטוויטר, ולהרגיע את הרעד. להשאיר את האובססיה בגדר פוסטרים וגזירי עיתונים, ולעשות כל שניתן כדי להזכיר לצעיר או לצעירה שמדובר באדם כאחד האדם, ולהחזיר אותו או אותה לעולם האמיתי, לפני שיהיה מאוחר מדי.