"לפני הכל אני רואה עצמי כקורא. כידוע לכם, העזתי לכתוב; אבל אני מאמין שמה שקראתי חשוב בהרבה ממה שכתבתי, שכן אדם קורא את מה שברצונו לקרוא, אך אינו כותב את מה שברצונו לכתוב אלא את מה שהוא מסוגל לכתוב". חורחה לואיס בורחס – הסופר והמשורר הארגנטינאי (מתוך ספרו 'מלאכת השיר', הוצאת בבל, 2007, בתרגום: פביאנה חפץ ויורם נסלבסקי, עמ' 87). הציטוט הנ"ל יפה, בהיר וברור לי כשמש. עם זאת, אני (כותבת הרשימה) מתקשה מעט להזדהות עם חלקו הראשון. הייתי אומרת לגבי תפיסתי כך: אני קוראת שירה שלעולם לא אוכל לכתוב וכותבת שירה שלעולם לא אוכל לקרוא. ואולי זו הסיבה העיקרית לכך שזוהי הנאה צרופה עבורי כשהשירה (כמושג רחב) גם יוצאת מתוככי תוכי וגם באה מבחוץ עד אלי פנימה.

למה שירה? 

כי שירה היא תשוקה הנובעת ובה בעת מנביעה, ניזונה ומזינה, מְלֻבָּה ומלבה, נעה ומניעה, מעצמה ומעצמי – את עצמה ואת עצמי. וטפטוף עונג פיזי-רוחני מפכה בתוך הנימים ומחזיק בחיים. כי כל תנועה שהשירה עושה, כאיבר אדם במחול, כצבע או קו במשיכת מכחול, כצליל מוזיקלי במנגינה, כה חיננית וחיונית, כמבודדת וכמערכתית. כי יש בשירה גוף – רוח, קיום – מהות, חיים – אמנות, יש – העדר. כי יש בשירה שפת אם ובה בעת שפה פרטית ששילובן מבטיח וגם מקיים: חופש. כי היא אני – אחרים, הרווח, המרחק, הפער, היחסים. כי יש לה היכולת להישמר 'צעירה' בעודי מתבגרת, מזדקנת, מתבלה. כי יש בה מן ההתערטלות היחידה שאינה מביכה ובה בעת מן ההתכסות היחידה שאינה מכבידה. כי היא תפיסתי בשפת אחיזתי. ואחיזתי בשפת תפיסתי. כי היא מספיק אמיצה לשאת קולי הפנימי ממני החוצה ומספיק נדיבה להשיבו אליי כהד המסביר לי פנים. המסביר לי דברים.

"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

קהלת א, ט.

אין חדש בטבע העולם ואין חדש בטבע האדם. ואולי אמנות בכלל ושירה בפרט הם החדש תחת ידי אדם. הם המהות. הם יתרון האדם בעולם.

ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולניה, בנאום זכייתה בפרס נובל לספרות ב 7 בדצמבר 1996 אמרה בין היתר:

"לפעמים אני חולמת על מצבים שאינם יכולים בשום פנים ואופן להתגשם. אני מדמיינת בחוצפה – לדוגמא – שאזכה בהזדמנות לפטפט עם קהלת, שכתב את הקינה הנוגעת ללב על אודות הבל מאמצי אנוש. אקוד לפניו קידה עמוקה מאוד, מכיוון שהוא אחד המשוררים הדגולים ביותר, לכל הפחות בעיני, ולאחר מכן אלפות את ידו. "אין כל חדש תחת השמש" – כך כתבת, קהלת, אבל אתה עצמך נולדת חדש תחת השמש. והשיר שיצרת גם הוא חדש תחת השמש, מכיוון שאיש לא כתבו לפניך. וכל קוראיך גם הם חדשים תחת השמש, שהרי מי שחיו לפניך לא יכולים היו לקרוא את שירך. והברוש הזה תחתיו אתה יושב לא צמח מאז שחר הימים. הוא נוצר באמצעות ברוש אחר הדומה  לשלך, אבל איננו זהה לו…"

(מתוך הספר 'פניני נובל' – מבחר נאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות, עריכה: שולמית אלמוג, תרגום מאנגלית: ענבל שגיב, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וכתר ספרים (2005) בע"מ, תשס"ז / 2007, עמ' 150 – 151).

שלוש משוררות ושני משוררים שהקריאה בספריהם/ בשיריהם עוררה בי טיפות רגש ומחשבה חדשות תחת השמש שלי, עונים על השאלה 'למה שירה?' ובוחרים בעצמם שיר ארס פואטי אליו אני באה באהבה:

המשוררת חמוטל בר-יוסף

למה שירה? 

"ולמה התרנגול שברח מן הלול עולה על צמרת העץ (בחורשה שליד האורווה) וקורא בקולי קולות, בקול עז וצרוד שוב ושוב: "קוקוריקו"? ולמה הטווס מזדקף לעומתנו, הצופים בו (הוא לבדו, לבדו בכלוב!), מבליט את חזו, פורש כמניפה את זנבו המפואר, המדהים, ומשקשק בו, כמו בקסטנייטה ענקית, במשך דקות ארוכות? ומדוע כשאני מניחה את ידי על עכוזה של הסוסה חולפים בכל גבה רטטים, והיא משמיעה צהלה דקיקה? ולמה את צוחקת? ולמה את בוכה? ולמה את עושה פרצופים מצחיקים לתינוק, ולא מרפה עד שאת רואה חיוך? ולמה בא לך לחבק את חברתך כשהיא בוכה? ולמה בא לך לקנטר דווקא את מי שאת אוהבת? ולמה אנשים עניים מאד, שאינם יודעים קרוא וכתוב מגדלים פרחים בקופסאות פח ישנות, ומציירים פרחים אחרים, מופלאים יותר, סביב כרכובי חלונות העץ של בקתותיהם?"

 מתוך ספרה 'הִשְׁתַּוּוּת' – מבחר שירים ישנים וחדשים, הוצאת 'הקיבוץ המאוחד', 2011, עמ' 11

 מְרֻבַּעַת / חמוטל בר יוסף

 עֵרוּת מוּזָרָה זָרְחָה בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

עַל הַתִּקְרָה וְעָלַי בַּמִּטָּה הָרֵיקָה

שֶׁנִּהְיֵיתִי פִּתְאֹם קַלָּה כְּמוֹ שְׁרִיקָה

פְּתוּחָה כְּמוֹ שַׁעַר.

נִהְיֵיתִי כָּל-כָּךְ מְרֻקַּעַת. כָּל-כָּךְ מְרֻבָּה.

מְרֻבַּעַת לְגַמְרֵי, כְּמוֹ הַתִּקְרָה

כְּמוֹ הַנְּיָר הַנִּכְתָּב. כָּל-כָּךְ מְאִירָה.

פרשנותי לשיר – (ענת חנה לזרע)

מהי עֵרוּת מוּזָרָה. השראה לכתיבה? כן, אינספירציה. וגם הכתיבה עצמה. ומדוע מוזרה הערות? כי אין היא בעבור המשוררת מצב יקיצה בלבד, אין היא ערות של יום, אין היא יומיומית שכיחה ושגרתית, היא ערות אחרת, שונה, חריגה או מיוחדת, בלתי מתוכננת ובלתי צפויה, מפליאה ומפתיעה כהארה. היא ערנות, רגישות, התבוננות, תשומת לב, הקשבה, עיבוד, תפיסה, תסיסה פנימית ועוד.

הערות זרחה באמצע הלילה, לא ביום. האירה והייתה בהירה וברורה כשמש . זרחה על התקרה ולא בתקרה, ללמדני כי התקרה איננה השמיים, ההשראה גבוהה מהתקרה, היא חיצונית לחדר. וגם זרחה על המשוררת במטה הריקה.

ריקה המטה, ממי? ייתכן וריקה מאהוב. כי חוותה המשוררת בדידות, אולי בחייה בכלל, ובוודאי בעת ההשראה, בעת הכתיבה. ועוד יותר מכך, ריקה המטה ממנה עצמה. זאת מאחר וכבר קמה המשוררת על רגליה, שהרי נהייתה פתאום ערה וערנית, קלת תנועה וקלת משקל. הפכה ברגע קלה כשריקה, אוורירית כאוויר, בְּדוּרָהּ כרוח, וכמו נשפוה מהמטה.

יפה דימוי עצמה לשריקה. דימוי המבוסס על הפה – האיבר החולש (בין היתר) על הדיבור, האמירה, מימוש וחוויית השפה.

מהי שריקה? נשיפת אוויר, ללא דיבור (שתיקת המלים), תוך שירה, ציוץ, זמזום, צפצוף, מנגינה. וגם התרוקנות שלאחר התמלאות. וגם חלק מתהליך הנשימה: נשיפה לאחר שאיפה. כה חיונית ההשראה, כה נחוצה הכתיבה, כאוויר לנשיפה.

הפכה המשוררת פתוחה כמו שער – הערות המוזרה פתחה אותה, פצחה פיה באפן סמלי, לדיבור, לאמירה, לכתיבה, לנשימה, פתחה שתיקה, מחסום כתיבה, פתחה סְגוֹר לבה. למעשה הערות 'מוזרה' רק כי היא מעניקה יכולת שאינה בנמצא ביום-יומה, יכולת להביע ולבטא עצמה.

האם מייצרת בה הערות המוזרה סתירה? כן, גם. היא הופכת אותה מחד למרוקעת, כמו הרקיע, למרודדת, לפרושה, לשטוחה, כמו התקרה, כמו הנייר עליו נכתב השיר, ללוח, למצע, ומאידך למרובה, לאינטנסיבית, לגדושה, לכבדה, למוגזמת, למשופעת, לקולחת. אך אין זהו רק ניגוד, זוהי גם השלמה של הפכים. המשוררת מאירה. כשמש. כערות המוזרה. כהשראה. ככתיבה. זוהי הזדהות מוחלטת בין המשוררת לשירתה. ואגב, את זאת ניתן ללמוד כבר משם השיר המתייחס הן לתכנו (משוררת), הן לצורתו (לשירתה, לשיר המרובע לפחות בחלקו הראשון). גם המשוררת וגם השירה מרוקעת + מרובה = מרובעת.

המשורר אמיר אור

למה שירה?

"במחשבה ראשונה, כשענת שאלה אותי מדוע עונה השירה לצורך שלי להתבטא, ומדוע בחרתי דווקא בשירה, חשבתי שאיני יודע את התשובה. הבחירה, אם הייתה כזו, התרחשה כשהייתי בן ארבע בערך, ואת השירים הראשונים שלי חיברתי לכבוד הדובי והפילון שלי. לא ידעתי לכתוב אז, אבל השירים היו שקולים וחרוזים לא רע, ואימי כתבה אותם מפי במחברת מיוחדת. המחברת העבירה לי את המסר ששירה היא עניין חשוב מאוד, ואמי לא הסתירה את גאוותה על הכתיבה הזו.

אבל אמי, כדרכן של אימהות, הייתה גאה בכל דבר שעשיתי אז – בציורים שלי, בעבודות הנייר וכו'. שאלתי אפוא את עצמי, מדוע באמת כתבתי את השירים ההם? האם כדי "להתבטא"? –  לא בדיוק. הדובר בשירים לא הייתי אני –  היו אלה הדובי או הפילון עצמם, בריות שלא זכו בדרך כלל לרשות דיבור מלבד זו שנתתי להם אני.

זה כנראה היה הקסם שמצאתי בשירה מלכתחילה – היכולת להמשיך בבריאת העולם, להשלים את החסר או לבנות מציאויות חליפיות בראשי ובראשם של אחרים. שירה יכולה כמובן גם למחות, לנסות לקעקע סדרים חברתיים או תרבותיים, לחלוק רגשות, לחזר, ללמד, או רק להביט ביופי של העולם. שירה יכולה לעשות את כל זה, כי שירה היא קולם של החיים – בכל גילוייהם, בכל מקום, בכל תקופה.

למה אני כותב? כדי לחוות, כדי לדעת. אני כותב את השיר שאיני יודע, לא את השיר שאני יודע. אין לדעת לאן השיר ייקח אותי. במובן זה השירה היא בשבילי כמו החיים. להבחין בתופעה כלשהי בעולם – לתת לה שם, ולספר את סיפורה הוא לעסוק בבריאה בדיבור, בדיוק כמתואר בספר בראשית. משורר או סופר נראים כאילו אינם עושים דבר. הם יושבים וכותבים מילים או סתם מעמיקים בבהייה. אבל במלים האלה, המרוכזות, המלאות משמעות ותשוקה לממשות, הם נותנים תוקף למציאות שאנחנו חיים בה ויוצרים את המחר המנטאלי שלנו – רעיונות, רגשות, מבנים מוזיקליים ותמונות מחשבה שלא היו שם קודם.

זהו המשחק האולטימטיבי – אני בורא בו בצלמי, כדמותי, מתוך שפתי ומתוך חיי, אבל בחומר הגמיש יותר של מחשבות ורגשות שעדיין לא קפאו וקובעו בעולם הגשמי שלנו. זה מה שעשיתי באותם שירים ראשונים, וזה מה שאני עדיין עושה בשירתי גם היום. לא פעם החיים עצמם נראים לי לא ממשיים יותר משיר. למי צלצל פעמון השיר ? – לך. תמיד לך. אנחנו חולפים, או שמא העולם חולף. תלוי איך כותבים את זה".

מתוך ספרו 'מוזיאון הזמן', הוצאת 'הקיבוץ המאוחד', 2007, עמוד 16

 מְשׁוֹרֵר / אמיר אור

 הַמּוֹרָה מְדַבֶּרֶת    הוּא שׁוֹמֵעַ

                             אֵין שָׁם מִלִּים     רַק מוּזִיקָה

שְׁנֵי עֵצִים מִתְנוֹדְדִים בַּחַלּוֹן     צוּרוֹת שֶׁל דְּיוֹ     בַּמַּחְבֶּרֶת.

הוּא מוֹנֶה שׁוּב אֶת צוּרוֹת הַחֲלוֹם

שְׁנֵי עֵצִים     הַמּוֹרָה מְדַבֶּרֶת     אֲהוּבָתוֹ סוֹגֶרֶת חַלּוֹן.

הוּא יוֹשֵׁב בְּשׁוּלֵי הַדַּף

                     עֵצִים מִתְנוֹדְדִים בַּמַּחְבֶּרֶת

לִבּוֹ סוֹבֵב עִם הַשָּׁעוֹן עַל הַקִּיר     וְעַכְשָׁו

צִלְצוּל אַחֲרוֹן

הוּא עוֹצֵם אֶת עֵינָיו     שׁוֹמֵעַ

'אֵין שָׁם מִלִּים' הוּא רוֹשֵׁם.

פרשנותי לשיר – (ענת חנה לזרע)

המורה מדברת בשיעור והילד שומע. אך אין הוא שומע מלים, כלומר אין הוא מקשיב, לפחות לא לה, אלא שומע מוזיקה. אולי הוא קשוב למנגינה שיוצרים המשפטים בדבריה וכך נשמרת באוזניו זרימת השפה, האינטונציה, הנימה. אין הוא מתעניין בתכן הלימודי אלא בשפה ובמה שהיא מחוללת בו, קילוח רגשות ומחשבות. המוזיקה הנשמעת מדברי המורה אינה מפריעה לו בשיטוטו בעולמו הפנימי. אולי המוזיקה נובעת מתוך עולמו הפנימי והיא חלום בהקיץ, זכרון, דמיון או קולו, אולי אף הפנימי. בכל מקרה, עבורו היא פס הקול של השיעור.

שליחת מבטו אל החלון היא התבוננותו החוצה אל מה שמספק העולם החיצוני, הממשי, המוחשי. ומה נקלט בעיניו של הילד הרגיש? תנועה, עצים מתנודדים. סביר ברוח. האם הרוח חיצונית? גם. הילד הישוב סטאטי על כסאו זקוק ודאי לתנועה. אם לא פיזית אז רוחנית. גם שירה היא תנועה. גם מוזיקה היא תנועה. ושירה היא גם מוזיקה. בפרט לאוזניו של ילד וגם בכלל. ישיבה על כיסא בצמידות לשולחן מאפיינת גם כתיבת שירה, לא רק למידה בבית הספר. המעבר משני העצים בחלון אל צורות הדיו במחברת הנו כמעבר ממקום למקום, מזמן לזמן, מחלון לחלון, מחלון לחלום, ממציאות לדמיון, מעולם חיצון לעולם פנימי, מהטבע לטבע אדם, מהתבוננות לתפיסה, מגשמי למופשט ועוד (אולי אף מעץ לנייר המופק ממנו). חלום מתערבל עם חלון. ונדמה שכבר אין הוא ילד כשאהובה סוגרת בפניו חלון. נדמה כי האהבה, הכאב, האכזבה, הנטישה, הופכים אותו לחלק מהדף, לחלק מהשיר. כלומר הופכים אותו מילד לגבר. מילד רגיש וקשוב לרוח, למשורר. כשהעצים נעים בתוך השיר אני למדה שהמציאות והתנועה מתקיימות בשירתו. השעון מתקתק כמו שלבו פועם, הזמן חולף כמוהו (מתבגר). הילד כממתין לצלצול שיבשר על סוף השיעור והמבוגר כקשוב לאיתות כלשהו שיבשר על סוף החיים. עצימת העיניים היא התכנסות בעולם הפנימי, התבוננות פנימה ולא החוצה, היא הקשבה ולא שמיעה, היא ייחול הילד לסוף השיעור, היא מעין פחד המבוגר מן הסוף, מן המוות. השיר כמתאר תהליך של חיים, של כתיבה לאורך החיים, של כתיבה לאורך השיר. אם בתחילת השיר, כילד, אין הוא שומע מלים, הרי שבסוף השיר, כמבוגר, הוא שומע מלים. אילו? "אין שם מלים". מעין מעגל שהושלם, שנסגר. אך לא תמו חייו. הוא כותב. או: שהוא שומע (עדיין מוזיקה) ורושם "אין שם מלים". כלומר מעין מסקנה שאליה הוא מגיע כמבוגר אך חווה וחש עוד כילד.

המשוררת שירה סתיו

למה שירה?

"המשורר פאול צלאן כתב בשירו 'במפתח מתחלף': "במפתח מתחלף / אתה פותח את בריח הבית / שם שלגי הלא אמור מנשבים". בשבילי זה מה ששירה עושה. היא פותחת בריחים, יש צירוף מילים מיוחד שמתאים – ורק הוא מתאים – לומר את הדבר הלא אמור. והמפתח כל הזמן מתחלף, לכל דבר יש צירוף המילים המיוחד לו, וזה כל הזמן משתנה. כששיר הוא מעולה, הוא יוצר תחושה ברורה שאת הדברים האלה אי אפשר לכתוב בשום דרך אחרת, שזה חייב להיות כך. עכשיו, יכול מאוד להיות שזאת טעות, שדווקא כן אפשר. ועדיין, השיר יוצר תחושה כזאת. זה המסתורין הגדול של מסמנים שנתפסים כ'דברים'.

אז בשבילי שירה היא הדרך היחידה לומר דברים שלא מצאתי שום דרך אחרת לומר אותם, והשיר מציע לי דרך. לפעמים זה יכול להיות ממש פתח מילוט. יש כמה שירים שכשכתבתי אותם הרגשתי שזה אקט של גירוש שדים, במובן הקמאי של המילה. מהבחינה הזאת, היה ריפוי בעצם הכתיבה שלהם, ודרך לצמוח מזה, הלאה".

 מתוך ספרה 'לשון אטית', כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור בע"מ ומרכז הספר והספריות בישראל – מפעל "קסת", 2012, עמ' 29

שירה סתיו

 כְּשֶׁבְּדִידוּת הָיְתָה פַּחַד

נוֹלַדְתִּי

שִׁירָה.

פרשנותי לשיר – (ענת חנה לזרע)

השיר קצרצר ועם זאת עגול מלא ושלם. הוא מתכתב רעיונית עם שירו הארס פואטי של המשורר נתן זך 'כשבדידות אינה פחד' הפותח כך: "כשבדידות אינה פחד / נולדת שירה…".

למעשה סתיו מביעה תפיסתה את השירה ואת מקור היצירה, את יחסה אליה ואל עצמה, תוך שהיא משנה וכמו הופכת את המשמעות הניכרת בשירו של זך.

אם בדידות הנה צרור תחושות של מרחק גדול, של פער שאינו בר גישור, של מחסור או ליקוי באהבה, של אי השתייכות, של חוסר או שיבוש בתקשורת, של שתיקת, מניעת או איטיות השפה (הדיבור, האמירה),

אם פחד הנו מנגנון הגנה המונע ומרחיק אדם מסכנה,

נדמה כי המשוררת אינה פוחדת מן הפחד ואינה חוששת להתוודות על קיומו בה ובשירתה. על פי אמונתה ובניגוד לאמונת זך, אין לנטרל מן הבדידות – המלאה כרימון – את נצרת הפחד. כמו שאין לקטום מן האתרוג את הפיטם. הבדידות המבודדת ממילא, שלמה וגדושה כפי שהיא, אין לבודד ממנה דבר. אין לגרוע ממנה ומטבעה את תחושות ורגשות הפחד, ו/ או לחילופין, אין להוסיף לה מחשבה והיגיון כדי לנקוט בזהירות ולהימנע מסכנה.

הבדידות, בהכלתה את הפחד, הנה מקור רגשי ראוי ליצירה. הפחד טבעי והוא חלק בלתי נפרד מהבדידות. הוא עולם רגש סוער וסואן אך גם חושש ומשותק. עבור המשוררת הפחד הנו מעין כלי קיבול, רחם בו היא (המשוררת) התפתחה והתהוותה, וממנו נולדה. והיא, המשוררת, הנה מעין כלי קיבול בו מתפתחת ומתהווה שירתה, ממנה היא נולדת. מתקיימת ומובעת הזדהות מוחלטת בין המשוררת לשירתה, בין הפחד לשירתה, בין המשוררת לפחד. את סוף השיר חותמת המשוררת בשמה, במקרה שלה, אין נכון מזה, כך היא מעניקה לו מחד נימה אישית ביותר (באה לעולם) ומאידך נימה כללית (באה לשירה).

גם צורנית, מסמלת המשוררת את הרעיון השירי. השיר קצרצר והולם את חדות מסרה ותחושתה, הן עבור עצמה, הן עבור הקורא. אין היא זקוקה לייצר דרך או תהליך תבונתי של חיפוש וחקר בשיר. זוהי מעין ירייה מתוך ה'בטן' הרכה (לא הרפויה) ובה בעת המחוזקת, המפוכחת. ירייה אחת בודדה. ובול קליעה.

המשורר תום הדני

למה שירה?

"כשהוא היה בן שש הוא האמין שהירח מעליו מלווה אותו. עד גיל תשע הוא כבר פענח את האשליה וסחר בקסם תמורות עובדות, בלי אפשרות להשיב סחורה."

(אדי וודר – סולן להקת הרוק פרל ג'אם בשיר I'm Open).

"בשירה מצויה דרך להמיר בחזרה את העובדות בקסם –  להצביע על מה שלא נראה מתוך הנראה, לעקור את הטפל מהעיקר, לפרום קשרי משמעות ולקשור אותם אחרת –

באופן שחושב את העולם מחדש ומחבר אל עצמך

כמו שמקבעים נר

עם חלב טיפותיו".

 מתוך ספרו 'פֶּרֶא בֵּית הֶחָזֶה' הוצאת 'בארד', 2011, עמ' 44

 מִשְׁבֶּצֶת בְּמַחְבֶּרֶת חֶשְׁבּוֹן / תום הדני

 ג.

פְּגִיעָתוֹ שֶׁל הַמַּקֵּל בַּכַּדּוּר

מְרַתֶּקֶת אוֹתִי כָּל כָּךְ,

כָּךְ שֶׁאַף פַּעַם

אֵינֶנִּי מֵרִים אֶת הָרֹאשׁ לְהִסְתַּכֵּל

לְאָן הוּא עָף.

פרשנותי לשיר – (ענת חנה לזרע)

המשורר חיים נחמן ביאליק הגדיר את משחק הביליארד במלים אלה:

"עומדים שני ליצים, אוחזים בעיצים, מכים בביצים, וכל המכניס ללוך – הרי זה משובח".

("לוך" הוא "חור" ביידיש).

המשורר (הדני) מתייחס למשחק הביליארד מזווית שונה לחלוטין. הוא מדמה את כתיבת השירה לחלקו (לתורו) במשחק הביליארד ואת החלק החשוב והמרתק בכתיבה – לפגיעתו בכדור באמצעות המקל. מעניין כי פגיעת המקל בכדור היא שנועדה לשלוח את הכדור אל היעד, אל המטרה (להכניסו לכיס או לפגוע בכדור אחר על מנת להכניסו לכיס) ולהשיג נקודות, להשיג קליעה. אך לא הקליעה לכיס השולחן היא המעניינת את המשורר. לא המטרה, לא היעד. לא הניקוד. לא הניצחון. את המשורר מעניינת הדרך. הניסיון האישי שאינו נוגע לתחרות כלשהי עם הזולת. את המשורר מעניין כל שמתקשר למחשבה, לתכנון ולפעולה המדויקת מצידו ביצירתו. כל שמערב אותו פיזית ורוחנית. כל שבמגעו, כל שבשליטתו. כל שבבחירתו. גלגול הכדור לאחר פגיעת המקל בו הנו התרחשות המנותקת מהמשורר פיזית וגם רוחנית ואינה ברת שליטה. הוא בבחינת התוצאה של יצירתו.

אם כן, המקל משול לעט או לאצבע מקלידה. הכדור למלה, לשיר, שולחן הביליארד לדף או למסך. פגיעת המקל בכדור היא לא רק הפעולה הפיזית של הכתיבה. היא באפן סמלי ניסיון הקליעה באמצעות בחירת המלים, חיבור המלים, בחירת זווית הראיה, זווית העמידה, אפן הרכינה, התפיסה, האחיזה, היא התנועה, ההתבוננות, המבע, המגע, נקודת ההשקה, לכידת הרעיון, הכוונה. כה מרתק מפגש המקל עם הכדור כי זהו מפגש המשורר עם המלים, עם השיר, עם יצירתו, עם עצמו. המפגש הזה הוא בעצמו הקליעה. הוא היעד, המטרה. אין המשורר מרים ראשו להסתכל 'החוצה' לאן עף הכדור ולא לאן נשלח השיר. ההתבוננות היא פנימה. ההתרכזות והריכוז הם אך ורק ביצירה, במרחב בו מתקיים המפגש, בו מתרחש המבע.

המרחב החיצוני לנקודת המפגש אינו מעניין גם אם הוא בדמות כר דשא ירוק שיש בצבעו, בגודלו, בכדוריו הצבעוניים האחרים וב'כוחו' למשוך תשומת לב (מידע חיצוני לשיר: משחק הביליארד שוחק בראשיתו במאה ה 15 בצרפת בטבע על כר דשא ועם הזמן התפתח למשחק בתוך מבנה על שולחן עץ מכוסה בבד ירוק הממחיש את הדשא).

בעת הכתיבה יש התכוונות, יש התמקדות, יש קשר ישיר, הדוק ומרתק של היוצר עם יצירתו. קשר שאין להתיר. עם זאת, עם סיום כתיבת השיר, עם שחרור האחיזה בו, נשלח השיר לחופשי וכבר לא מרותק המשורר לאן יגיע השיר, לאן יתגלגלו הדברים, אם בכלל. סביר כי מעדיף המשורר להמשיך ולאחוז במקל, בעט, באצבעו על המקלדת, חושב, מתכנן ושוקד על פגיעה בכדור, בשיר נוסף על גבי השולחן, הנייר, המסך.

 המשוררת ענת לוין

למה שירה?

"עבורי השירה מרחיבה את גבולות הנשמה, אל תוך באר עמוקה ובוצית ושחורה היא זורקת לי חבל. לפעמים, כשאני יכולה, ספוגת מראות וזיכרונות, כבדה ופצועה, בכל כוחי אני מטפסת. לפעמים אחרות, השיר הוא חיפוש תוך כדי תנועה, סכין ונוצה, דאייה, חתך אמיתי במרחב. דרך לברוא או לחקור או לשבור לרווחה עולמות. כי בשירה אני יכולה להיות מי שאני רוצה. אפילו ציפור. אפילו עולם. אפילו אני. השיר הוא גמגום, נשימת הדבר, פצע פנימי, סימן שאלה. במיטבו הוא רוח מתממשת במילה".

מתוך ספרה 'אָנָה מִסְתּוֹבֶבֶת לְאַט', הוצאת 'אחוזת בית', 2007, עמ' 45

פרשנותי לשיר – (ענת חנה לזרע)

המשוררת פותחת את שירה ב'אולי' וכבר מהמלה הראשונה מלמדת אותי בשני פרטים כה חשובים:  – אין  היא משוכנעת באמירתה שבשיר וזהו אך ניסיונה לבטא עצמה לגבי שירתה, כלומר יש לה קושי מסוים להיות חד משמעית בהתייחס לשירה.  – חשוב לה להיות לחלוטין כנה (בשירתה ובכלל), גם אם כרוך הדבר בחשיפת לבטים, התפתלות מילולית, ספקנות ו/ או הססנותה מצדה.

נדמה כי הכרות עמוקה עם השירה (כמושג נרחב), עם עצמה, עם שירתה, למדה אותה כמה דינאמיים הדברים בשל התקיימות סתירות, ניגודים, דואליות, בשירה (גם בחיים). התנועה רוחשת בשירה ללא הרף ועל כן מעדיפה המשוררת שלא להתחייב בשיר על שירה. אם שירה היא חופש, הרי שקשה ללכוד במבע את החופש.

ובכל זאת אני סופגת בקריאת השיר את דיוק המבע של המשוררת.

היא מדמה את הכתיבה לעבודת בנין פיזית כאשר היא הקבלנית, כאשר נפשה היא הפטיש ההולם בצנורות הלב, כאשר המלה היא המסמר. אך המשוררת לא רק שאינה מהללת עבודתה, היא אף מעידה על עצמה כבעלת מקצוע לא מוצלחת. "קבלנית כושלת". מדוע? כי הבית עליו היא עמלה רחוק מלעמוד, כי אין היא עומדת בלוח הזמנים שכפי הנראה הוצב לה, כי הקונים מתלוננים על העיכוב ומבקשים החזר כספי. האם כתיבת שירה היא עבודה, עמל? אולי. האם שירה יכולה להיכתב, להיבנות, עם הגוף, אך ללא רוח, ללא תנועה, ללא השראה? נדמה שלא. האם שירה יכולה להיכתב בחיפזון ותוך ניסיון לעמוד בלוח זמנים שהוצב חיצונית למשוררת ולא מתוך השעון הפנימי שלה? נדמה שלא.

האם שח השיר על לוח זמנים שהוצב חיצונית, או אולי המשוררת היא המאיצה בעצמה? מיהם הקונים. האם הם הקוראים. האם הם המו"ל. האם הם היא עצמה ואז נרמז כי הכתיבה היא קודם כל של המשוררת לעצמה? האם מדובר במחסום כתיבה? בשתיקה כביכול כפויה? בהחלט אולי.

המשוררת "בורחת להרים שמאחורי השפה", מבקשת להסתתר, מבקשת בו זמנית להתרחק (לנדוד) ולהתקרב (להתכנס), כדי להתרווח, כדי להתמקד, כדי לנשום אוויר אחר, כדי לחוות רוח אחרת, כדי לספוג השראה. ייתכן ועם קישור ישיר לשם השיר, בורחת היא לקריאת שירת אחרים (רוח אחרת) ולמעשה מנסה לאחוז  עכשיו בשפה כהיותה קוראת שירה – צד שני של השפה ולא כהיותה כותבת שירה – צד ראשון.

'אבל רוח מגלה' – יפה שהרוח היא החושפת את המשוררת ולא שהרוח היא הנחשפת על ידה. כך מודגשת חשיבותה של הרוח על פני הגוף. כך מודגש תפקידה של הרוח בשירה. כך מודגש קיומה של הרוח, ההשראה, גם כשנדמה שאין היא בנמצא. המשוררת נתפסת ע"י עננים חמושים ומובלת חזרה כשהיא אזוקה למשקולת נייר. אני למדה מהמטאפורות כי אין מדובר באנשים אחרים. מדובר ברוח המשוררת עצמה. בקבלת השראה. בטעינת מוטיבציה. המשוררת קשורה וכבולה לכתיבה, תרתי משמע. משקולת נייר היא אולי משקולת המונחת עליה כעל נייר (המשוררת היא גם הנייר, הקיר, השיר, לא רק הקבלנית), אולי משקולת הקלה כנייר. כלומר למעשה אין המשקולת מכבידה עליה ומגבילה יכולתה לנוע בחופשיות. מדובר בבחירה. ברצון להיות 'כבולה' לכתיבה. בחוסר הרצון 'להשתחרר' מהמשקולת, מהכתיבה. גזר הדין הוא ההווה. כלומר השירה צריכה תמיד להיכתב בהווה. כשבוער או גדוש מבפנים. מהו ה'עכשיו'? זמן פנימי הלוחץ ופורץ מתוכה, לא דד ליין (תאריך יעד) חיצוני המלחיץ מבחוץ. אין אפשרות, יכולת או רצון להקדים או לדחות הכתיבה. לכתיבה יש את הזמן שלה.

בכל מקרה, מעלה בה הכתיבה תחושה עזה של בדידות. האם כתיבת שירה היא בדידות? האם כתיבת שירה מובילה לבדידות? אולי. אך כתיבת שירה היא בחירה ובחירה הנה חופש.

********

ענת חנה לזרע, ילידת 1964.
נולדה וגדלה בתל אביב, מתגוררת בשנים האחרונות במושב בשרון.
כותבת שירה, מפרסמת שירים ורשימות מעל במות שונות.