"שתדעי לך גיברת שזה לא בסדר", פנה אליי אחד הפועלים שמשפץ את מערכת האינסטלציה של העסק בקומה מעליי, שהחליטה לנזול לתוך העסק שלי. "אמרו לנו שלא רצית לתת לנו את המפתח לעסק שלך שנראה איפה הנזילות, כי אנחנו ערבים ואת לא סומכת עלינו".

לא יודעת אם באותו הרגע נפגעתי מכך שמישהו טרח לדבר בשמי, או שהתעצבנתי. הרי גם אילו  הייתי לוקה בגזענות מגעילה שכזאת, ואני לחלוטין לא, הפאב שלי מרושת במצלמות אבטחה שעובדות 24 שעות ביממה, ולכן אין בעיה שכל אנשי המקצוע מכל דת גזע ומין יעבדו שם בלי פיקוח שלי.

לאחר שלוש סיגריות וכוס קפה עם הפועלים, בניסיון להבין, יצא המרצע משק המלט: הקבלן שלהם הוא זה שאמר את מה שאני כאילו אמרתי.

"למה?" שאלתי אותו וקיבלתי תשובה לא צפוייה. הקבלן , כך התברר לי מההסבר שלו, עובד כבר שנים עם יהודים. הניסיון שלו לימד אותו שכל מקום בו הוא עובד הוא מתקבל בחשדנות רבה, ולא פעם האשימו אותו ואת הפועלים בדברים שמעולם לא קרו. לכן, מראש, בכל פעם שצריך לעבוד במקום שאין בו פיקוח, הוא מלכתחילה שם את כל קבוצת העובדים שלו בעמדה של גנבים, למרות שהם לא, בשביל שלא ייווצר בכלל סיכוי להאשים אותם במשהו.

אתם יכולים לקרוא לזה מקצוענות, אתם יכולים לקרוא לזה גם גזענות. כל כך הרבה גזענות שאדם,  בחסות החברה, כבר מכריז על עצמו סטריאוטיפ מראש, כדי שאף אחד אחר לא יוכל להגיד את זה עליו בדיעבד. עצוב.

השבוע התחוללה סערה קטנה ברחבי עמק יזרעאל. קבוצה של הורים זומנה לשימוע בבית משפט.  העוון: הזנחת ילדים. הסיפור שמאחורי ה"עוון" – ההורים החליטו להקים בית ספר דו-לאומי דו-לשוני דרך עמותת  מעיין בבוסתן, בית הספר שבו ילדים יהודים וילדים ערבים לומדים ביחד, בשתי השפות, חוגגים יחד את כל החגים, ובאופן כללי מתחנכים יחד, בשתי התרבויות. בית הספר טרם קיבל אישור, לכן בינתיים הגישו ההורים בקשה ל"הום סקולינג" (ללמד את הילדים כביכול בבית). הבקשה לא אושרה, ונגד חמש משפחות מישוב אחד (יהודי, למקרה שתהיתם) הוגשו כתבי אישום בגין הזנחה. נגד שאר ההורים משאר הישובים, אגב, לא הוגש כלום.

למי מבינכם שלא גר בעמק יזרעאל, סקירה גיאוגרפית קטנה – עמק יזרעאל היפה שלנו רצוף כולו בישובים יהודיים לצד ישובים בדואים. המרחקים כל כך קטנים, שנגיד במקרה של קרית טבעון, רק כביש אחד קטן מפריד בין טבעון לבסמת טבעון. הבדואים עובדים יחד עם היהודים, וקיימים שיתופי פעולה מרובים בהרבה תחומים מלבד תחום אחד, פעוט, לא חשוב – מערכת החינוך. זה בסדר כנראה שסמירה תנקה לך את הבית, זה בסדר שמג'ד יהיה מאבטח בקניון, ושאחמד יהיה מ"פ במשמר הגבול, אבל את הגבולות שלנו הרשויות והתודעה החברתית שלנו מציבים איפה שבא להם. לא 67' ולא 49'. הגבולות שאנחנו הגדרנו: אתה בסדר לאבטח, את בסדר לנקות, אתה בסדר לשמור על המדינה – זה לא בסדר שהילדים שלכם ילמדו עם הילדים שלנו בבתי הספר. ולא, אנחנו לא סומכים עליכם, וגם אם יש כאלו שכן סומכים, שנים של עבודה משותפת לימדו אתכם להיות כל כך חסרי ביטחון במה שאנחנו חושבים עליכם ובמה שאתם חושבים על עצמכם, שעכשיו אתם פשוט מפחדים. כמו גם, אגב, ארבע משפחות בדואיות מהמיזם של בית הספר שפשוט עזבו כי פחדו.  במקרה שלהם – מהתגובות בכפר.

אין ספק שכל אחד יכול לבחור לחנך את הילדים שלו במסגרת שהוא בוחר, כל עוד הילדים שלו מקבלים את החינוך והלימוד הראוי. אבסורד הוא שמדינת ישראל "מחליקה" לחרדים חינוך שאינו כולל לימודי ליבה, אבל כמה הורים שרוצים שילדיהם ילמדו בבית ספר דו-לאומי שדובר שתי שפות,  ששתיהן רשמיות במדינת ישראל, מאויימים בדין פלילי ומאסר. ולא פחות אבסורד מזה – ששני הצדדים התרגלו לחיות בפחד מהכל, שהכל מתקבל כל כך כמובן מאליו.

ואולי, רק אולי אם כמה ילדים יתחנכו כאן יחד, נוכל להשתחרר מהפחדים האלו.

[related-posts title="טורים קודמים מאת נעה שפיגל"]

______________________________________________________________________________

• נעה שפיגל היא בעלת פאב ואשת תקשורת