ביום העצמאות לפני 45 שנה נערך מצעד צה"ל לציון יום השנה לאיחוד ירושלים. איתו צעדה את צעדיה הראשונים הטלוויזיה הישראלית, במשדר מרהיב שהלם את המעמד. מאז – הטלוויזיה הישראלית, שהפכה לערוץ 1, מקרטעת, בקצב כזה או אחר. בדיוק כמו שקירטעה מיום המצעד ועד לשידורים הסדירים הראשונים, חודשים רבים לאחר מכן, תחילה במסגרת "צוות ההקמה" מחוץ לרשות השידור, ועד שהוולד הוחזר לרחם של הרשות.

מאז, לאחר כשני עשורים של שידורים וניהול סדירים, פחות או יותר, היא נמצאת מאחור, לא רק ברייטינג אלא גם בדימוי ובניהול כושל. זה זמן הולם לערוך לא רק חשבון נפש פנימי ראוי, אלא חשבון עם גם עם הממסד ה"פיאודאלי" וגם עם התקשורת הקלאסית – המָראָה שבה משתקף ערוץ 1 – שתחילה עשתה הכול כדי להכשיל את ההקמה , ואחר כך צבעה את הכול בשחור.

בדומה לצה"ל שפותח את מתקניו לציבור הרחב ביום העצמאות כדי להראות את העוצמה שלו, מישהו ברשות השידור הגה את הרעיון "המבריק" לפתוח את האולפנים לקהל באותו יום חגיגי. הקהל יראה אולפנים, מצלמות, "כוכבים – Action. הוא מן הסתם ישמע הסבר על הדובדבן בקצפת העוגה של ערוץ 1 – ה-HD או VOD. אבל לא אלה מייחדים את הטלוויזיה בכלל, ואת הציבורית בפרט; לא ביום העצמאות ולא בשאר ימות השנה.

 אין עשן בלי אש

אחת התופעות שמייחדות את הטלוויזיה בישראל, היא שבכל מדינה במערב מתייחסים אל משדרי הטלוויזיה עצמם, מה יש בה ומה אין בה. לעתים ,במידה, עוסקים גם בצד הפוליטי, החברתי, התקשורתי. הטלוויזיה לעצמה אינה נושא חדשותי . אצלנו, מאז הקמתה לפני 45 שנים ,יש עיסוק רב לאין ערוך בהתנהלות המערכת ובמסגרת השידור הציבורי מאשר במשדרים שלה, בתוכניותיה, בהפקותיה. היא נמצאת בחדשות, ובצדק, אף שהמדווים שלה הם בגדר כרוניים.

אם "אין עשן בלי אש" הרי העשן הסמיך שמיתמר מבניין מטה הרשות, "שערי צדק" בעבר, ברחוב יפו בירושלים ומ"בית היהלומים" ו"חוטי ירושלים" ברוממה, מלמד שמשהו בוער שם. על הטלוויזיה הישראלית, כיום ערוץ 1, נכתבו הררי מאמרים, כתבות, תחקירים וספרים, ביניהם ספרי "בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית"(ספריית הפועלים 1986) המתאר את ראשיתה של הטלוויזיה שלנו מתקופת "ההיריון" הפוליטי עד ללידה מחוץ לרחם של רשות השידור, ועד שנות השמונים. נכתבו עוד ספרים ביניהם ספרו של חוקר התקשורת פרופסור דן כספי, בעצמו חבר הוועד המנהל של רשות השידור- "סליחה תקלה- דעיכתה של רשות השידור" (צבעונים 2006) ועוד. בעיקר פורסמו מאמרים ותחקירים ובראשם "העין השביעית", בשעתו מגזין מודפס רפלקטיבי למדיה, וכיום מגזין וירטואלי.

דומני שלא אגזים אם אציין שלא חולפים שבועיים בלי שתפורסם ב"עין השביעית" רשומה, על רשות השידור בכלל ועל הטלוויזיה בפרט. בסך הכול זאת מעין קונקורדנציה ערכית מא'-עד ת' שסוקרת ומגלה חדשות וישנות, כמעט בכל תחומי העשייה בטלוויזיה, ממרומי המוסדות הציבוריים ועד לאחרון הכתבים, מענייני מנהל ושירותים ועד למערכת ומנהליה. חבּורָה ישָנָה ומכה טרייה. זאת פקעת קונסטיטוציונית, ניהולית, ביצועית אשר בה מתנהלים, כפי שמתנהלים העניינים.

מכאן שברשומה זאת אני לא מגלה הרבה. הכול מופיע באריכות, בנתונים, בתחקור וגם אני עצמי מתייחס לנושא מדי פעם בפעם. אבל העוקץ הוא בכך שהתופעה היא כרונית. זאת ניתנת ל"טיפול" ואפשר ובנסיבות אחרות, שאליהן אתייחס בהמשך – גם לריפוי. הרי היו דברים מעולם שחולה שהוגדר כאנוש, השתפר מצבו לקשה, לבינוני ולבסוף אף הבריא במידה זאת או אחרת. לכן יש גם טעם ב"טיפול" חוזר בבעיות שלה.

רזולוציה גבוהה, היתר לא כל כך

ערוץ 1, אילו ניטל ממנו העוקץ המזהם של השתעבדות פוליטית, ניהול כושל ותככים פנימיים, גורמים שפוגעים בו דרך קבע, אינו במהותו רע יותר מאשר ערוצים אחרים. רבים מן ה"טאלנטים" בערוצים 2 ו-10 הם בוגרי רשות השידור. ולא רזולציית HD היא שעושה טלוויזיה – אלא אנשים. הם הרזולוציה הגבוהה. בראש וראשונה כתבים, עורכים, פרשנים, וכמובן צלמים ואנשי הסגל הטכני. הערוץ הראשון, מלבד שיווק עצמי תפל ,אינו מרסק את המשדרים בפרסומת (אלא אם מדובר בקדם האירוויזיון), וזה כבר יתרון.

העובדה שמבחינת הרייטינג הערוץ הראשון נמצא הרחק מן הערוצים המסחריים – יש לה שתי משמעויות אפשריות. האחת היא שהמשדרים אינם נצפים במידה ראויה. השנייה היא שהצופים מעדיפים חומרים אחרים, לאו דווקא משובחים יותר, והערוץ הראשון לא הצליח לפתות אותם לנסות משהו אחר, פרט לספורט, ובשביל ספורט לא צריך ערוץ ציבורי. גם לא בשביל HD.

יש משדרים לא רעים בערוץ 1, תכנים מקוריים וגם סדרות מיובאות משובחות מאוד. משום כך המדד שקיים בכל מקום בעולם לדון את המדיה על פי מוצריה אינו משמש כאן, וכך היה מאז ייסודו של הערוץ הראשון. במקומו, גורמים אחרים, לא-מקצועיים, בחוץ ובפנים, הם אבי אבות האנדרלמוסיה השוררת בשידור הציבורי והם שמאפילים על עיסוק בתכנים.

יתרה מזאת. איני חושב שרובם של אנשי המקצוע ככלל, ואין הכוונה למנהלים הגדולים, בערוץ הראשון נגועים בפוליטיזציה. הם מושפעים ממנה, ויש שמהלכים על בהונות שמא יאונה להם רע. אבל יש עדיין אנשי מקצוע, חרף הנשירה הגדולה. אם כתב או כתבת מסקרים תחום מסוים הם יעשו כל שביכולתם לעשות עבודה טובה. קחו את הכתבת לענייני בריאות, קתי דור. קחו את הכתב הכלכלי יאיר ויינרב, כתב פעיל ויוזם, ואת הפרשן הכלכלי המעולה , עודד שחר. קחו את העורך הראשי והפרשן לחדשות – חוץ ,אורן נהרי, עורך מעולה ופרשן מובהק לענייני חוץ, והכתבת המדינית הממולחת איילה חסון . יש עוד. וכבר הזכרתי את מגזין הדגל "רואים עולם".

העובדה שכָתָב כמו בני ליס, אשר סיקר את ההתנחלויות, הירבָה להגיש כתבות רבות מן השטח, ומטבע הדברים שיקף את עמדתם, נובעת לא מהיותו מזוהה איתם (אף שזה ייתכן) אלא מכיוון שזה התחום שעליו הופקד. ומכיוון שהוא כתב חרוץ היו הרבה כתבות על הנעשה בהתנחלויות. כשם שהיו הרבה כתבות בנושא ארכיאולוגיה שגם בו התעניין בני ליס. כיום בני ליס אינו שם, ואין כתבות על גילויים ארכיאולוגיים. לעומת זאת היה חסר כתב בשטחים, עד שמינו את יורם כוהן, והוא מאפשר לנו הצצה קלה למה שקורה בגדה. מידת הסיקור והתחקור תלויים בראש ובראשונה בכתב מיומן ויוזם ובמידת החופש שהמערכת וראשה מענקים לו. כאשר קיים חופש סיקור, העניינים אולי לא מתאזנים במובן המילולי, אלא מסוקרים כהלכה.זה האיזון הנכון.

הרפורמה המיוחלת

עורך בכיר בטלוויזיה אמר לי כי בהכללה אפשר לומר שלא השתנה דבר מאז הוקמה הטלוויזיה, תוך מלאכת אלתור ומרוץ מכשולים. הוא קצת הגזים. אולם גם לדעתו ההבדל הוא שפעם השדרים היו חלוצים אידיאליסטים והם נתנו את המיטב, והיתה אווירה של יצירה גם כאשר הארגון היה לקוי. פוליטיזציה היתה תמיד.

אבל עד שנות השבעים האלמנט האנושי ברשות התגבר על המכשולים פוליטיים-ביורוקרטיים, במידה זאת או אחרת. כל האווירה היתה אחרת. נתנו לאנשים לפעול, והם פעלו. לכן היו גם משדרים מעולים. כיום פועלת דינמיקה שלילית. הדברים הם מאוד פרוזאיים.לדוגמה, אם כיום כתבת מסוימת שאחראית על תחום מסוים נמצאת בחופשת לידה, התחום אינו מסוקר. אותו שדר בכיר שנמצא בתוך המערכת גם הוא סבור כי הבסיס לכל הוא איש השטח או העורך. אבל צריך לאפשר לו לפעול כפי שפעם אפשרו לאנשים לפעול. או חלוקת המשאבים כולל,כוח אדם וציוד, אינה פרופורציונלית למשדרים השונים. לעתים היא מעוותת.

בכיר אחר סיפר לי כי מה שהעסיק את רשות השידור בשש השנים האחרונות הוא נושא הרפורמה. שכן בלי קבלת הרפורמה, האוצר לא היה מוכן לסייע לרשות בסילוק החוב הגדול שתפח. את אנשי האוצר לא עניינו התכנים בטלוויזיה או דרכי עבודת המערכת. ומה שקרה מאז מלמד בין השאר על המגמה שמאחורי הרפורמה המיוחלת. היא שלילית. שכן אם האוצר שולט בקופה, הוא שולט בכול. את אגרת השידור, שהיא חמצן בכל שידור ציבורי, צימצם דרסטית מי שהיה שר האוצר, והיום ראש הממשלה – ביבי נתניהו.

הרפורמה המיוחלת עדיין לא יושמה אך מה שיושם זאת העברת שידורים ל-HD (רזולוציה גבוהה) שלא ברור, גם לא לאנשים בפנים, מה היא הועילה לעורכים ולכתבים מלבד תוספת כאב ראש ושעות עבודה מיותרות בהשוואה לשיטה הישנה והיעילה. גם אותו איש טלוויזיה התלונן על הבלבול והעדר ניהול, והנס הוא שבחלל נורמטיבי זה אנשים בכל זאת פועלים. אבל זאת נחמה קטנה.

אז אתה מגיע לראש הדגים. אם בעמדת ניהול מוצב אדם לא נכון, לא יעזור שום רצון טוב. לדוגמה. אם לאחר כל ההכנות הלוגיסטיות והמערכתיות לסיקור האולימפיאדה בבייג'ין, מנהל אחראי יוצא לחופשה בפריז, הדבר יפגע בשידורים וגם באנרגיה של העובדים, אף שהם יעשו הכול כדי שהעדרו של המנהל לא יורגש בטיב השידורים. אבל זה ארגון דפוק.

אפשר שישנם מונחים מוצלחים או מעודנים יותר אבל "ארגון דפוק" זה המאפיין של הטלוויזיה בגיל הביניים שלה. ובארגון כזה בין כל הנושאים הנדונים, ורובם נדונים לכליה, משתרבב הנושא של אתיקה בשידור. וגם על כך לא הושג סיכום.

אני טוען כי הקוד האתי בשידור הציבורי לא צריך להיות שונה מן הקוד האתי של התקשורת כולה. האיזון הוא לא בכתבה עצמה, אלא בשלל כתבות מן השטח ולבסוף בעריכה. אני כבר הערתי את עמדתי בנושא "מסמך נקדי", אשר כפי שציינתי היה אנכרוניסטי ברגע שהתקבל – האיזון הקדוש. כאן מצוי מוקש מבחינת השיקול המערכתי שבמקרה הטוב תמוה.

לדוגמה: ביום ב', 25 בפברואר,היה דיווח על ניסוי מוצלח של הטיל "חץ 3 ". הנושא שייך לתעשייה אווירית ולצה"ל. אבל בקודקוד האזרחי נמצא שר הביטחון. מדוע הוא לא הופיע וראש הממשלה כן הופיע? נכון הדבר ששר הביטחון היה בסוף הקדנציה שלו, אבל כמוהו גם ראש הממשלה. גם עניין המהומות בשטחים שייכות לשר הביטחון. מדוע הוא לא הופיע והשר לביטחון פנים הופיע? השטחים אינם בגדר "ביטחון פנים". איני חושב שיש כאן זיקה פוליטית אלא פשוט שיקולי עריכה רעים, או גרוע יותר שיקולים לא-מקצועיים.

זאת דוגמה אחת, מקרית לחלוטין, מיני רבות, על שיקולי עריכה גרועים שאין זה משנה מה מאחוריהם – מציאת חן בעיני האדון, או סתם הרגל לשלוף משהו זמין, וראש הממשלה הנוכחי זמין כל הזמן בהופעותיו. כאן דווקא הייתי שולף איזה נימוק מתוך "מורה הנבוכים לנקדימון רוגל". כמו למשל שאת שר הביטחון אי אפשר להשיג מכיוון שהוא נמצא בסדרת פרידות אי שם בעולם. מדברים ששמעתי גם מאנשים אחרים נוצר הרושם שהעניינים מתנהלים במסגרת " בלגאן" שיש לו איזה גג. במישור הפנימי ,לא זו בלבד שאין פרגון בדיעבד לעשייה טובה, דבר רגיל במחוזותינו, אלא אין עידוד למצוינות.

בשעתו, בעת "צוות ההקמה" של הטלוויזיה, כששבתי משליחות ככתב בארצות הברית, הגדרתי את המצב כ "קונפדרציה רופפת של נסיכויות". הפעם אין נסיכים, אבל הכול רופף. מדי פעם בפעם אני פוגש באיש טלוויזיה שאני מכיר אותו ולא שמעתי מילה טובה, ולו מאחד, על התנהלות תקינה של הערוץ הציבורי. גם לא מפי ראשי המוסדות הציבוריים ולא מפיהם של המנהלים המקצועיים המבצעים. המכנה המשותף שלהם זאת יהירות בפנים ובחוץ.

 זהו חלק ראשון מתוך שניים, חלק ב' יפורסם בהמשך