Skip to content

צילה/ יהודית קציר – סקירה וביקורת

לפרקים, "צילה" הוא סיפור מרתק, השוזר יחד את הסיפור האישי של אשה חזקה יחד עם הסיפור הקולקטיבי על תולדתה של האומה. עם זאת, כשאדם סובל ממשבר זהות, הדבר עלול לגרום לו לאבד את עצמו לדעת. כשספר סובל ממשבר זהות, הדבר ניכר בספר, ופרט לכך שהוא יוצר שעטנז של סוגות שונות, משבר הזהות שלו אינו נסתר מהקורא

צילה/ יהודית קציר – סקירה וביקורת

לפרקים, "צילה" הוא סיפור מרתק, השוזר יחד את הסיפור האישי של אשה חזקה יחד עם הסיפור הקולקטיבי על תולדתה של האומה. עם זאת, כשאדם סובל ממשבר זהות, הדבר עלול לגרום לו לאבד את עצמו לדעת. כשספר סובל ממשבר זהות, הדבר ניכר בספר, ופרט לכך שהוא יוצר שעטנז של סוגות שונות, משבר הזהות שלו אינו נסתר מהקורא

הספר צילה של יהודית קציר מספר את סיפור משפחתה של המחברת, החל מסבתא-רבה שלה, צילה, שחיה במין "משולש אהבים" – צילה הייתה נשואה לאליעזר וניהלה רומן עם חנן, והשלושה אף גרו פרק זמן מסוים בדירה אחת – דרך בנותיה, ובפרט יהודית, סבתה של המחברת, וכלה בקציר עצמה.

לפרקים, צילה הוא סיפור מרתק, השוזר יחד את הסיפור האישי של אשה חזקה יחד עם הסיפור הקולקטיבי על תולדתה של האומה, ועושה זאת במינון נכון, כך שהסיפור הקולקטיבי לא מאפיל בכהוא-זה על הגיבורה אלא מעצים את דמותה.

עם זאת התחושה המלווה את הקורא היא כי הספר לא החליט אם הוא רומן, מסמך תיעודי או צוואה.

כשאדם סובל ממשבר זהות, הדבר עלול לגרום לו לאבד את עצמו לדעת; כשספר סובל ממשבר זהות, הדבר ניכר בספר, ופרט לכך שהוא יוצר שעטנז של סוגות שונות, משבר הזהות שלו אינו נסתר מהקורא.

ברור שהספר אינו מסמך תיעודי פר-אקסלנס, שכן המחברת כותבת במפורש בכריכתו הפנימית כי למרות שהדמויות ברומן היו במציאות ושמותיהן אמתיים, "חלק מן האירועים מדומיינים, ונכתבו כאן מן-הסתם לא בדיוק כפי שהתרחשו".

עם זאת, הספר, שנמכר כרומן ומוצג כרומן, מקשה על הקוראים לקוראו ככזה. בניגוד לתפישה, או לז'אנר מסוים של קוראים, שמבקשים להתחקות אחר הדברים כפי שקרו במציאות – "הקורא הרע" כפי שכינה אותו עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך" – סוג אחר של קוראים – לדעתי, רוב הקוראים – מעדיפים להפליג בדמיונם עם הסיפור, ולא לעצור בכל פעם, להתעכב ולשאול האם הדברים התרחשו באמת.

אלא שקציר מכליבה בין המציאות לדמיון בתפרים גסים, ודואגת שהפערים בין המציאות והדמיון לא יאוחו לחלוטין. כך, במספר רב של מקומות בספר, כשהיא עוברת ממציאות לדמיון – היא מציינת "מן-הסתם" הדברים התרחשו כך, כמו הביטוי שצוין בכריכה הפנימית של הספר. המעבר הבלתי-פוסק בין המציאות לדמיון, פעולת הרצוא ושוב התזזיתית הזו שקציר מתעקשת עליה – מעייפת לעתים והקורא, שרוצה לעוף על כנפי הדמיון, מונחת כל פעם מחדש על קרקע המציאות.

שני סוגים של דיוק בכתיבה

נדמה לי כי אולי קריאת הספר תחת הכותרת "צוואה" תהיה מדויקת יותר. כך ניתן להבין את הזהירות שקציר נוקטת בה בכל פעם שהיא אינה בטוחה כיצד התרחשו האירועים, כשם שאדם נזהר בקיום צוואתו של הנוטה למות. כך גם ניתן להסביר את השוּמנים שבספר, כמו התכתובת המפורטת שבין יהודית, סבתה של המחברת, לאישהּ לעתיד, עמינדב, או קטעי היומן המַלְאִים של חנן, החבר של צילה, שמספר על התחבטויותיו הנפשיות.

וכאן אפשר לעמוד על שני סוגים של דיוק. הדיוק הספרותי הוא דיוק ממעט, הוא אומר שהטקסט המדויק הוא הטקסט המהודק; אם ניתן לתמצת פסקה שלמה למשפט אחד – עדיף, ואם יש פערים, הקורא ימלא אותם. הטקסט המשפטי, לעומת זאת, אומר שככל שהטקסט מפורש יותר כך הוא מדויק יותר, ובכך הוא לא משאיר שום דבר לידי הספק. צילה יכול להיות כמובן גם צוואה וגם רומן, אך לכל אחת מהסוגות האלו יש מטרות שונות ואף סותרות, שאני עמדתי רק על אחת מהן; צוואה טובה אינה רומן טוב, ולהפך.

צילה הוא סיפור בעל ניחוח אפוסי – סיפור גדול-ממדים שמתאר אירועים היסטוריים רחבי היקף. אלא שאפוס, למרות היקפו, אמור להיקרא בנשימה אחת. ולא אחת התערבות הסופרת בהליך הקריאה של הקורא, קוטעת את תהליך הנשימה הרצוף.

צילה, יהודית קציר, הספריה החדשה – הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013, 502 עמ'

4 Comments

  1. אודי נוימן
    12 בינואר 2014 @ 15:39

    היי,
    תודה רבה על התגובה.
    לספרות יש הרבה "תפקידים", ואצל כל קורא/ת היא ממלאת פונקציה אחרת. אפשר בהחלט ליהנות מספרות שהיא כולה בדיונית, והרי 99% מהפרוזה היא כזו.
    המטרה לדעת "מה שהיה באמת" נידונה לכישלון – גם הכותבת מודה שהיא לא יכולה לעמוד במטרה הזו, ולכן – מעבר לאינטרס האישי של הכותבת – לא ברור מדוע לשאוף לכישלון הזה.
    אני משתדל שהעובדה שאנשים נהנו מהספר לא תדריך אותו בביקורתי (אם כי, היא עשויה להסב את תשומת לבי לספר מסוים). "חוכמת ההמונים" עשויה בנקל להיות "טיפשות ההמונים".

  2. אנשים מאוד אוהבים לקרוא "מה שהיה באמת"
    12 בינואר 2014 @ 12:19

    כיום לא מובן למה צריך ספרות, צריך ללמוד ממנה משהו, שתצדיק את קיומה. אם זה לא היה באמת אז מה לעשות עם זה? כנראה רבים נהנו מהספר הזה שהבין מלכתחילה שהוא חייב להיכתב "על מה שהיה באמת". הם רק רוצים גם עץ משפחה ללטף.

  3. אודי נוימן
    18 באוקטובר 2013 @ 0:14

    אלי שלום,
    תודה רבה על התגובה.
    אני חושב שהציפייה שלך לתמונות או טבלת-שורשים רק ממחישה שהמטרה של הסופרת בכל זאת הושגה, והיא ליצור ספר שהוא מעין "צוואה" ופחות ספר פרוזה

  4. אלי ולדמן
    17 באוקטובר 2013 @ 9:15

    קראתי את הספר צילה נהניתי מאד לדעתי הסופרת היתה צריכה לצרף טבלה-שורשים של המשפחה ע"מ להקל על הקורא וכן אני מתפלא כי לא צירפה תמונות של הדמויות

הספר צילה של יהודית קציר מספר את סיפור משפחתה של המחברת, החל מסבתא-רבה שלה, צילה, שחיה במין "משולש אהבים" – צילה הייתה נשואה לאליעזר וניהלה רומן עם חנן, והשלושה אף גרו פרק זמן מסוים בדירה אחת – דרך בנותיה, ובפרט יהודית, סבתה של המחברת, וכלה בקציר עצמה.

לפרקים, צילה הוא סיפור מרתק, השוזר יחד את הסיפור האישי של אשה חזקה יחד עם הסיפור הקולקטיבי על תולדתה של האומה, ועושה זאת במינון נכון, כך שהסיפור הקולקטיבי לא מאפיל בכהוא-זה על הגיבורה אלא מעצים את דמותה.

עם זאת התחושה המלווה את הקורא היא כי הספר לא החליט אם הוא רומן, מסמך תיעודי או צוואה.

כשאדם סובל ממשבר זהות, הדבר עלול לגרום לו לאבד את עצמו לדעת; כשספר סובל ממשבר זהות, הדבר ניכר בספר, ופרט לכך שהוא יוצר שעטנז של סוגות שונות, משבר הזהות שלו אינו נסתר מהקורא.

ברור שהספר אינו מסמך תיעודי פר-אקסלנס, שכן המחברת כותבת במפורש בכריכתו הפנימית כי למרות שהדמויות ברומן היו במציאות ושמותיהן אמתיים, "חלק מן האירועים מדומיינים, ונכתבו כאן מן-הסתם לא בדיוק כפי שהתרחשו".

עם זאת, הספר, שנמכר כרומן ומוצג כרומן, מקשה על הקוראים לקוראו ככזה. בניגוד לתפישה, או לז'אנר מסוים של קוראים, שמבקשים להתחקות אחר הדברים כפי שקרו במציאות – "הקורא הרע" כפי שכינה אותו עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך" – סוג אחר של קוראים – לדעתי, רוב הקוראים – מעדיפים להפליג בדמיונם עם הסיפור, ולא לעצור בכל פעם, להתעכב ולשאול האם הדברים התרחשו באמת.

אלא שקציר מכליבה בין המציאות לדמיון בתפרים גסים, ודואגת שהפערים בין המציאות והדמיון לא יאוחו לחלוטין. כך, במספר רב של מקומות בספר, כשהיא עוברת ממציאות לדמיון – היא מציינת "מן-הסתם" הדברים התרחשו כך, כמו הביטוי שצוין בכריכה הפנימית של הספר. המעבר הבלתי-פוסק בין המציאות לדמיון, פעולת הרצוא ושוב התזזיתית הזו שקציר מתעקשת עליה – מעייפת לעתים והקורא, שרוצה לעוף על כנפי הדמיון, מונחת כל פעם מחדש על קרקע המציאות.

שני סוגים של דיוק בכתיבה

נדמה לי כי אולי קריאת הספר תחת הכותרת "צוואה" תהיה מדויקת יותר. כך ניתן להבין את הזהירות שקציר נוקטת בה בכל פעם שהיא אינה בטוחה כיצד התרחשו האירועים, כשם שאדם נזהר בקיום צוואתו של הנוטה למות. כך גם ניתן להסביר את השוּמנים שבספר, כמו התכתובת המפורטת שבין יהודית, סבתה של המחברת, לאישהּ לעתיד, עמינדב, או קטעי היומן המַלְאִים של חנן, החבר של צילה, שמספר על התחבטויותיו הנפשיות.

וכאן אפשר לעמוד על שני סוגים של דיוק. הדיוק הספרותי הוא דיוק ממעט, הוא אומר שהטקסט המדויק הוא הטקסט המהודק; אם ניתן לתמצת פסקה שלמה למשפט אחד – עדיף, ואם יש פערים, הקורא ימלא אותם. הטקסט המשפטי, לעומת זאת, אומר שככל שהטקסט מפורש יותר כך הוא מדויק יותר, ובכך הוא לא משאיר שום דבר לידי הספק. צילה יכול להיות כמובן גם צוואה וגם רומן, אך לכל אחת מהסוגות האלו יש מטרות שונות ואף סותרות, שאני עמדתי רק על אחת מהן; צוואה טובה אינה רומן טוב, ולהפך.

צילה הוא סיפור בעל ניחוח אפוסי – סיפור גדול-ממדים שמתאר אירועים היסטוריים רחבי היקף. אלא שאפוס, למרות היקפו, אמור להיקרא בנשימה אחת. ולא אחת התערבות הסופרת בהליך הקריאה של הקורא, קוטעת את תהליך הנשימה הרצוף.

צילה, יהודית קציר, הספריה החדשה – הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013, 502 עמ'

4 Comments

  1. אודי נוימן
    12 בינואר 2014 @ 15:39

    היי,
    תודה רבה על התגובה.
    לספרות יש הרבה "תפקידים", ואצל כל קורא/ת היא ממלאת פונקציה אחרת. אפשר בהחלט ליהנות מספרות שהיא כולה בדיונית, והרי 99% מהפרוזה היא כזו.
    המטרה לדעת "מה שהיה באמת" נידונה לכישלון – גם הכותבת מודה שהיא לא יכולה לעמוד במטרה הזו, ולכן – מעבר לאינטרס האישי של הכותבת – לא ברור מדוע לשאוף לכישלון הזה.
    אני משתדל שהעובדה שאנשים נהנו מהספר לא תדריך אותו בביקורתי (אם כי, היא עשויה להסב את תשומת לבי לספר מסוים). "חוכמת ההמונים" עשויה בנקל להיות "טיפשות ההמונים".

  2. אנשים מאוד אוהבים לקרוא "מה שהיה באמת"
    12 בינואר 2014 @ 12:19

    כיום לא מובן למה צריך ספרות, צריך ללמוד ממנה משהו, שתצדיק את קיומה. אם זה לא היה באמת אז מה לעשות עם זה? כנראה רבים נהנו מהספר הזה שהבין מלכתחילה שהוא חייב להיכתב "על מה שהיה באמת". הם רק רוצים גם עץ משפחה ללטף.

  3. אודי נוימן
    18 באוקטובר 2013 @ 0:14

    אלי שלום,
    תודה רבה על התגובה.
    אני חושב שהציפייה שלך לתמונות או טבלת-שורשים רק ממחישה שהמטרה של הסופרת בכל זאת הושגה, והיא ליצור ספר שהוא מעין "צוואה" ופחות ספר פרוזה

  4. אלי ולדמן
    17 באוקטובר 2013 @ 9:15

    קראתי את הספר צילה נהניתי מאד לדעתי הסופרת היתה צריכה לצרף טבלה-שורשים של המשפחה ע"מ להקל על הקורא וכן אני מתפלא כי לא צירפה תמונות של הדמויות

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן