המלחמה בין השיעים לסונים מפלגת למעשה את המזרח התיכון לשני מחנות גדולים. הציר השיעי נמתח מאיראן דרך הרוב השיעי בעיראק, שלטונו של אסד שחבר למחנה השיעי ועד לחיזבאללה בלבנון. במחנה הסונים, המהווה רוב מוחלט באסלאם, ניצבות סעודיה, מדינות המפרץ, מצרים וחלק מהמורדים בסוריה.

ארה"ב כמו גם ישראל בחרו לצדד ואף לסייע בפרופיל נמוך לצד הסוני וזאת הן בשל המרוץ האיראני-שיעי לפצצה, הן כדי לנתק את הרצף הטריטוריאלי השיעי במרחב הסורי, ובכך להחניק את קווי האספקה לחיזבאללה בלבנון. אולם כאן החל הנשיא אובמה לזגזג באופן מוזר למדי בין הצדדים הנצים. מוזר עד כדי כך, שציניקנים יאמרו בוודאי שהנשיא אובמה החליט בטרם יירד מבימת ההיסטוריה להגשים את ציפיות ועדת פרס נובל לשלום, פרס שכזכור הוענק לו למפרע ובאופן תמוה למדי כבר בתחילת דרכו (2009) ובעבור מעשים שאולי יעשה בהמשך כהונתו.

תחילה הסתבך הנשיא אובמה בהבנת ונקיטת עמדה בהפיכה הצבאית שביצע במצרים הגנרל עבד אל פתאח א-סיסי, שכן לתפיסתו בפעולה זו הודח נשיא מכהן שנבחר בבחירות דמוקרטיות. מכאן כבר קצרה הדרך למשבר עמוק בין המדינות, שבשיאו הודיעה לאחרונה ארה"ב על הקפאת הסיוע הצבאי והכלכלי למצרים. כנראה שרק במזה"ת מתאפשרת סיטואציה מוזרה שבה דווקא ישראל עשתה נפשות בקונגרס להמשך מתן הסיוע למצרים, ואף הזהירה את האמריקנים מפני תוצאות הקפאת הסיוע.

אחר כך הגיע הפרסה הסורית. התמיכה במורדים שלא הגיעה עד כה  לכדי מימוש בשטח, ולאחריה הכמעט תקיפה וההליכה לבתי הקונגרס שהתפרשה כ "תחזיקו אותי". לפרסה זו התווסף הסולם שהוגש לנשיא אובמה לירידה מהעץ, ומי שאחז באותו סולם היה לא אחר מאשר הנשיא פוטין. את תוצאות ההסכם לפרוק והשמדת הנשק הכימי יש כמובן לבחון במבחן הזמן והמציאות.

הצעד הנוסף שעורר את קצף הסעודים על הממשל האמריקני היה בעצם הנכונות להתגמש, או לתפיסה הסעודית להתקפל מול איראן. האפשרות לצמצום הסנקציות והדיבורים על שחרור כספים מוקפאים הוציאו את הסעודים משלוותם. חשוב להבין שסעודיה עומדת בראש המחנה הסוני ומשמשת כמממנת העיקרית שלו. זו אותה סעודיה שלא רואה עין בעין עם ירושלים את האיום הגרעיני האיראני. לתפיסתם, מה שעומד בראש מעייניהם של מנהיגי איראן הוא הרצון להשתלט על המדינות מפיקות הנפט באזור, קרי סעודיה ו"המיפרציות".

את הביטוי הפומבי לכעס הסעודי נתן לאחרונה ראש סוכנות המודיעין, הנסיך בנדר בין סולטן, שאמר כי בקרוב צפוי שינוי כיוון ביחסים עם ארה"ב, זאת בשל תפקודה הלקוי של וושינגטון במשבר הסורי ובשל התקרבותה לאיראן. גורמי ממשל סעודים אחרים ציינו בפני דיפלומטים מערביים, כי לשינוי כיוון זה יהיו השלכות מדיניות וצבאיות כאחד, וכי סעודיה קצה בתלותה בגורם אחד.

היה וימומש האיום הסעודי ואם ילכו בעקבותיה גם "המיפרציות", אינני בטוח שבירושלים ימצאו בכך סיבה לעלוז, משום שעד כה האינטרסים המשותפים והאויב השיעי המשותף, בעיקר בגזרה הסורית, פתחו בפני ירושלים הזדמנויות כמעט חד פעמיות לתאומים ושיתוף פעולה חסוי בעיקרו, עם מצרים, סעודיה וירדן.